רבא שואל ממתני' דעשה עיסה מן חיטין. התוס' תמהו מה מצא רבא במשנה זו טפי מכל המקומות הרבים דקי"ל טעם כעיקר. ורבי עקיבא איגר בגליונו תמה על תמיהתם, הלא בכל מקום יש לומר דזה מדרבנן, וכל השאלה על ר"ל דאמר מה"ת (לפי הס"ד) וזאת מצינו רק בסיפא דמשנה זו לגבי קיום מצות מצה ע"י טעם כעיקר. ולכ' דברי הרעק"א צ"ב שהרי הגמ' שאלה בתחילה מהרישא ורק לאחר שדחינו מדרבנן המשיכה להק' מסיפא, והתוס' להדיא העמידו דבריהם על הרישא ועל זה מקשים מאי אולמיה דהאי מתני'. וכפה"נ הבין רעק"א דשפיר י"ל דהבחירה במשנה זו היתה מלכתחילה בשביל סיפא דילה, רק דרך הש"ס להק' מרישא אף דידע שפיר דיאמר דרבנן, כדי ששוב יקשה מסיפא. ועדיין קצ"ב.

כדאי לשים לב לדרך רמיזתו של רש"י לפרטים שונים. הרי כשמיישבים אלא מין בשאינו מינו וכו' בעצם מעמידים את ר"ל במין במינו דאין נתינת טעם גמורה, אבל מין בשאינו מינו כחטה באורז, אכן טעם כעיקר דאורייתא, וצריך לשים לב שלפי זה מתוך הש"מ תלת נופלת כעת הש"מ האמצעית, וכמובן שאת זה אומר רש"י בלשונו" לא תשמע מינה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא".