מחלוקת התנאים אי חיישינן לזה או לא.

ב' הערות בסוגיא זו:

א: הגמרא מקשה ממעשר שלא לקנות בכסף מעשר תרומה כי ממעט באכילתו. יש מיעוט באכילת תרומה כי כעת ניתן לאוכלה רק בירושלים וכן שאסורה לאונן מה שאין כן תרומה שנאכלת בגבולין ומותרת לאונן.

לקושיא זו לא היה לרבא מענה.

לכאורה ניתן היה לחלק ולומר שמה שהקפיד רבי שמעון שלא למעט באכילה לכתחילה זה בדוקא בענין הזמן כאשר יש לקדשים למשל שלמים יומיים לאוכלם וכעת הוגבל הזמן ליום אחד, אבל כאשר ההגבלה איננה בזמן אלא במקום או באישים, זה כבר חשש פחות חמור ועל זה לא דיבר רבי שמעון ולכן חלק שם במעשר.
ואם ישאל השואל, מה לי מיעוט בזמן ומה לי מיעוט במקום או באישים?
ניתן לחלק. הרי גם בענין פיגול חזינן שחוץ לזמנו הרבה יותר חמור מחוץ למקומו. וגם בסברא, ניתן לומר שההגבלה בזמן הרבה יותר גדולה שהיא לכל אדם ובכל מקום. היא יותר טוטאלית. מה שאין כן אונן, זה לא שכיח, ומקום זה גם לא נורא וכי חסרים כהנים בירושלים? זה לא יביא תרומה לבית הפסול. בירושלים אין שום הגבלה.

ב:
הגמרא מביאה משביעית שאסור ליקח בדמיה תרומה כי ממעט באכילתה. ומדוע? כי לשביעית יש זמן ביעור ואז יחול על התרומה זמן הביעור ושוב לא ניתן יהיה לאכול את התרומה.
לכאורה, האם אין מכאן ראיה לשיטת הרמב"ם בענין הביעור?
כזכור לי ישנה מחלוקת גדולה מה עושים עם פירות שביעית בזמן הביעור. הרמב"ם לומד כפשוטו שצריך לבער מן העולם. אבל הרמב"ן ואולי עוד ראשונים סוברים שרק צריך להפקיר ואז לזכות חזרה. נדמה לי שכך פסקינן היום הלכה למעשה.
ולפי זה, כיצד יסבירו ראשונים אלו את גמרתינו? למה זה נחשב שמיעטנו באכילת התרומה? צריך רק להפקיר ומיד מישהו זוכה בזה ואוכל את התרומה. אין כאן שום מיעוט באכילתה.