פוסט של ורד נעם, שהתפרסם בקבוצת "יומי" בפייסבוק:

לויים קטנים, נערי רועים וקורס צוערים.

אֵין קָטָן נִכְנַס לַעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם אוֹמְרִין בַּשִּׁיר לֹא היוּ אוֹמְרִין בְּנֶבֶל וְכִנּוֹר אֶלָּא בַפֵּה כְּדֵי [ליתן] תָּבֵל בְּנַעמָה ר׳ אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵ׳ אֵין עוֹלִין לְמִינְיָין וְלֹא עוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן אֶלָּא בָאָרֶץ הַיוּ עוֹמְדִין וְרָאשֵׁיהֶם כְּבֵין רַגְלֵי הַלְוִיִּם וּצְועִירֵי הַלְוִיִּם הָיוּ נִקְרִין.

הלויים הקטנים, שהיו מתבלים בקולם הדק את השירה, מכונים במשנה "צוערי הלויים" - בחלק מהנסחים: צעירי, וכך מוגה גם בכי"ק. בתוספתא ערכין ב, ב: צוערי לויה.

הסוגיה (יג ע"ב) מביאה, כמו במקרים רבים אחרים (ראו רשימה אצל אפשטיין נה"מ עמ' 144) ברייתא החולקת על המשנה בלשון ההצעה "תנא", ואחריה פרשנות לשיטתה השונה של משנתנו בלשון ההצעה "ותנא דידן". הברייתא גורסת "וסועדי הלויים", היינו המסייעים להם, והגמ' מסבירה ש"תנא דידן" לא נקט סועדי לשון סיוע, אלא צערי/צוערי, משום "דהני קטין קלייהו". רש"י מפרש שהגמ' מפרשת "צערי" לשון צער, שכן הילדים בקולם היפה היו "מצערין הלוים שאין יכולים לבסם קולם כמותן". אבל פרשנות זו, למרות החן שבה, נראית מאולצת במקצת. מה לשירה ולצער. יותר נראה פירוש המיוחס לרגמ"ה, כנראה מלשון הערוך: "הקטנים מקטטין מקטינין קולן שקולן דק... משום הכי קרי להו צעירי הלויים". כלומר, הסוגיה מפרשת את שני הנסחים החלוקים, במשנה ובברייתא, כשתי מלים שונות לגמרי: סועדי לשון סעד וסיוע, וצעירי לשון קטנות ודקיקות, קול סופרן בלשוננו.

אולם כבר הציעו אפשטיין, אלבק וטור סיני (להלן) שיש לראות בנוסח הברייתא הגייה אחרת של אותה מילה עצמה: צוערי=סוערי, חילוף מצוי הנובע מריכוך ההברה, כמו צחק=שחק, והנוסח "סועדי" נובע מחילוף רי"ש בדל"ת. אפשטיין (706) אפילו מנה חילוף זה בין ראיותיו לכך שהמשנה נכתבה בתקופה קדומה ולא רק נלמדה על פה, שהרי חילוף ריש בדלת הוא חילוף גרפי ולא פונטי.

החוקרים, בעקבות אברהם גייגר ור' מאיר איש שלום בפירושו למכילתא, למדונו ש"צוערי" במשנה ובתוספתא אין פירושו צעירים בגילם או בקולם כפירוש הסוגיה, אלא עניינו עוזר, כעולה מזכריה יג ז: הַ֤ךְ אֶת־הָֽרֹעֶה֙ וּתְפוּצֶ֣יןָ הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֹתִ֥י יָדִ֖י עַל־הַצֹּעֲרִֽים. הצוערים הם עוזריהם של הרועים. משמעות זו עולה גם מלשון המכילתא משפטים, מסכתא דנזיקין טז: [ואם גנב יגנב מעמו] "מעמו" – להביא [נו"א: להוציא] את הצוער ולהוציא [נו"א: ולהביא] את דמי הנוקד, היינו יש עוזר רועה מסוג אחד החייב בדמי האבדה, ויש בעל תפקיד הקשור לצאן שאחריותו פחותה ופטור. טורטשינר/טור סיני פירש את תפקיד הצוער משורש סע"ר, היינו לפקוד ולבקר. השערות רבות נוספות, חלקן מופלגות כדרך המחבר, וגם הסבר מדוע הגישה יעל לסיסרא את החלב דווקא ב"ספל אדירים" תוכלו לקרוא במאמר המצורף החל מעמ' 105. מכל מקום הבנו כעת מדוע לקורס המכשיר דיפלומטים במשרד החוץ קוראים קורס צוערים.