בס"ד. הגמרא בדף נו תחילת עמוד ב' שואלת על הדרשה של רבי יצחק בר' אבודימי (שדם נפסל בשקיעת החמה) מן הפסוק ביום הקריבו את זבחו ייאכל (ביום שאתה זובח אתה מקריב), "ודילמא הכי קאמר רחמנא, אי קריב דם האידנא ניתאכיל בשר האידנא ולמחר, אי קריב דם למחר (לרש"י כפשוטו ע"י הלנת הדם בראש המזבח, ולתוס' רצה לומר אחרי תחילת השקיעה), ניתאכיל בשר למחר וליומא אוחרא" והגמ' משיבה מה שמשיבה. עכ"פ השאלה היתה שלעולם הדם לא ייפסל בשקיעת החמה והפסוק בא ללמדנו שזמן אכילת הקרבן אינו מתחיל מן הזביחה אלא מן הזריקה ובמקרה והדם לא נזרק ביומו, אינו נפסל לגמרי, אלא ייזרק מחר (שוב לרשי כפשוטו ולתוס' אחרי תחילת שקיעה) ומאז יתחיל זמן האכילה של הקרבן, ויתווסף לו יום נוסף, (ואכמ"ל שלפי תוס' מתחילת השקיעה זה נחשב ליום אחר לענין זה, וזה חידוש גדול למתבונן).
ויש לחקור האם לפי האמת שחזרנו והוכחנו את חידושו של ר' יצחק ב"א, האם זמן האכילה מתחיל מהזביחה כהבנתנו הבסיסית והס"ד נדחתה, או שלעולם אכן ניתן ללמוד מכאן שזמן האכילה מתחיל מהזריקה, שהרי נאמר ביום "הקריבו" והקרבה זו זריקה, אלא שמ"מ מדכתיב "זבחו" שמע מינה נמי דביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב, ולכן למעשה לעולם תהא ההקרבה (הזריקה) באותו יום של הזביחה, והנפ"מ לא תהא פשוטה, כי תמיד ההקרבה והזריקה באותו יום בהכרח, (ולאכול למעשה ודאי יש להמתין עד אחרי הזריקה), אבל יש כאן שאלה תיאורטית לפחות, האם מונה הזמן מתחיל לתקתק מהזביחה או רק מהזריקה. (אגב. רבותינו לימדונו שלחקירה נכונה בעצמותה ששני צדדיה מובחנים היטב, אין צורך בנפ"מ, ובפרט שכמעט אין חקירה שאין לה נפ"מ כידוע למומחים בתחום).