ולכלל המשתתפים בפורום.
היום בלומדי את מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, היתה לי מין תחושת 'דז'וו' ואינני יודע אם יש לה בסיס ומבקש אני חוות דעתכם הנכבדת, כי אחת ההצעות בדיון היתה שמנחה שנחסרה הריהי דומה לבעל מום, כלומר מתיחסים למנחה כמו לאדם בעל מום, והיה הדבר קשה לי, מה הקשר בין זו לזה ?
ושמא בא הדבר בלשון חכמים לרמז שבעומק הדברים, המחלוקת יסודה במבט השונה שלהם על מצבו של האדם שנפגם או נחסר, כלומר החוטא והיוצא לתרבות רעה בדרגות שונות ורוצה לשוב בתשובה, כאשר ר' יוחנן מסתכל במבט של הצדיק ואילו ריש לקיש במבט של החוזר בתשובה עצמו, כאשר מוכר המצב שהחוזר בתשובה מחמיר וסבור שכל מה שהיה לפני שנפגם ונחסר - בטל, וצריך כביכול להתחיל מההתחלה, ואילו הצדיק סבור שלא בטל וניתן לתקן ולהשלים אם לא אבד לגמרי, ומזה כל צדדי המחלוקת ( למעיין ) (ולכן אין פלא שריש לקיש מתעלם אפילו ממשנה מפורשת כר' יוחנן, כי המשנה מפורשת בצד הטכני שלה אבל בצד האנושי הרי זה אולי כשיטתו )...
וכדי להוסיף בענייני דיומא כאלו, אספר שאתמול בשב"ק שמענו שיעור מצויין בקהילתנו מענייני התשובה, והרב הדורש ( מחב"ד ) שאל מדוע עושים תשובה ארבעים יום, וכי לא די ביום יומיים ? והשווה לכיבוס בגד, שאם יכבסוהו ארבעים יום ברצף ודאי שהבגד יבלה כעש ולא ישאר ממנו כלום, אם כן מה ההגיון להרבות ולכבס ? וענה מה שענה ולא ענה ישירות לשאלתו,
והנה, בשבת תשובה הקרובה, נלמד מעניינה של מנורת המקדש שהיתה עשויה מזהב טהור, והכניסו את זהבה פעמים רבות ( אלף !) לכור עד שנצרף לגמרי להיות בדיוק ככר זהב, וזה ההבדל בין בגד לאדם, שהאדם אינו דומה לבגד אלא לזהב טהור וצריך לצרף הרבה מאד את ליבו ואפילו כמה שנים.
וכך גם האדם דומה בכמה צדדים למנחה שרוצה וצריך לגשת אל הקודש בשלימות, וכל העניין מבואר ואכמ"ל.