א. מכאן ואילך לישתרי. ר"ל דהא מוקמינן לברייתא דתני וכולן שנשתמש עד שלא יגעיל מותר, כמ"ד נטל"פ מותר, ואעפ"כ שרי רק נשתמש דיעבד.

ב. ואידך קדירה בת יומא וכו'. אין זה שייך כל כך כאן, ומתבאר על פי מה דאי' לעיל סז: דכל מקורו של ר"מ דנטל"פ אסור הוא מגיעולי מדין, והא דר' חייא הוא יישוב לשיטת ר' שמעון, ועל זה קאמר ר"מ דמ"מ ראייתו מגיעולי מדין לא אזדא. וכאן שלא הביאו כלל דמקורו של ר"מ מגיעולי מדין רק הקשו מזה על ר"ש, היה סגי בתי' דר' חייא ואין כל כך מקום לתוספת זו, רק אגב סוגיא דהתם נקטיה הכא.

ג. תני הכא ליבון וה"ה הגעלה. היינו דצריך שניהם כדפירש"י. ולפ"ז סברא זו דחוייה לגמרי מההלכה, דלא מצינו כזאת. וסברא דרב ששת נדחתה רק בחלקה, אע"ג דרבה דחאה מ"מ להלן החזירה רב אשי, ועי' בזה בפוסקים שמקילין קצת בהיתירא בלע.

ד. כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. ולפי סברא זו יש להקפיד כל יום דהאחרון יהיה שלמים. וכמדומה דהאחרונים העירו (בזכרוני שיש מזה בשו"ת חת"ס) דצריך לומר למבשל השלמים אחר חטאת שעליו לסיים שלמיו עד עלות השחר משום החטאת הבלועה בו. וכמו כן החטאת הראשונה למחר יש להזהירו שיגמור עד סוף היום בלא הלילה משום השלמים שבו. ויתכן שמהאי טעמא באמת זה נדחה כששואלים א"כ הגעלה נמי לא ניבעי, כוונתם לאסוקי דכל זה אינו נכון בלאו הכי מהני טעמי.

ה. האי קריד וכו'. כמדומה דגם תי' זה לא סליק להלכה כלל אע"ג דלא נדחה בסוגיא.

ו. עד שתשיר קליפתן. לכאורה היינו הנדבק בהן, ולא דבעינן שתשיר מציפוי הכלי עצמו.