א. ואוסרין בכל שהו, יין נסך. פירש"י חבית בחביות. היינו משום דיין ביין איירי במשנה הסמוכה. וגם משום דבסוגיא פירשו טעם מתני' משום דבר שבמנין (וכמו שרש"י הוכיח מזה לענין בשר בחלב), ולא משמע ליה דהוא טעם רק לכל השאר חוץ מיין נסך.

ב. ליתני נמי חמץ בפסח. ובסמוך עוד פעם. ונזדמן בדה"י (תשע"ח) בדיוק בערב פסח. וגם בעמוד ב' התוס' מביאים ראיה מהקרובץ של ריט"ע. והסוגיא עצמה בעמ' ב' כולה עוסקת בענין הכשר כלים.

ג. (בעמוד ב') ושל חרס אע"פ שקילף את הזפת הרי זו אסורה. עי' רש"י דס"ד דהיינו לכו"ע, ור"ל דמסקי' דמדברי חכמים היא אבל לרבי מהני קילוף. ויל"ע שם היטב לרבי אי בעינן קילוף ואחר כך ניגוב לגת עצמה, או דכשיש זפת, הגת עצמה לא בולעת וסגי קילוף (אע"פ שלרבי דרך בגת של חרס בעינן ניגוב). ויתכן שזה ענין הגירסאות שברש"י סוד"ה סיפא דמתני', עי"ש.

ד. איכא דאמרי אמר רבא וכו', ולא פליגי כלל כמבואר למעיין ברש"י דל"ק איירי בדרך בגת שאינה זפותה, ול"ב מחמיר בדרך בגת זפותה.

ה. חזייה דהוי שיעא טפי. היינו דרב ס"ל כל"ב דרבא דבגת מזופתת החמירו דדרך בה בעי קילוף, אבל טעמא משום דיש סדקים בזפת ולכן לא מהני ניגוב, והיה נראה לרב דהזפת שם מרוחה היטב ושלימה מכל צדדיה ולכן חשב להתיר בניגוב עד שראה הסדקים.