שייך לדף עב

י. קנישקנין שרי. עיין רש"י, וכוונתו לכ' שהקנים אינם גבוהים מצוואר הבקבוק, וזהו כנגד גובהו, וכשנותנין יין בפיו, הכוונה בפיו של הכלי, ובסוף הדיבור כל זמן שזה מוצץ, צריך להוסיף וזה מוצץ. כ"כ הרש"ש ושכ"ה בר"ן (שנוהג להעתיק מרש"י). ודלא כמו שניתן היה להבין מרש"י שכשאחד מוצץ היין עולה בכל הקנים, שא"כ אפילו פסק עכו"ם אין בעיה, רק אחרי שיפסוק הישראל ויתחיל למצוץ שוב.

דף עג.

א. רבה בר רב הונא. התוס' הקשו איך לא חשש שמא הגוי יפסוק לפניו. וקצ"ב קושיא זו, שהרי לפי רש"י זה בדיוק התיר מר זוטרא להדיא באומרו קנישקנין שרי, היינו לשתות עם גוי, ומה שייך להקשות מדוע לא החמיר בזה רבה בר"ה. ומשמע קצת דאף ר"ח פירש שותה עם ישראל רק לגבי רבה בר"ה ולא לגבי המימרא של מר זוטרא עצמה. ובפרט דא"כ לא שייכא כלל כל סוגיא זו לכאן.

ב. אמר לך רב דימי כולה מתני' התירא לגו איסורא וכו'. רצה לומר דרב דימי אמר לך דאף הוא מעמיד דומיא דרישא, אלא דלפירושו הדומיא הוא בכך שבשניהם ההיתירא לגו איסורא. ודוק.

ג. כי אתא רב יצחק בר יוסף וכו'. לכאורה הוא עדיין סבר כרב דימי בעצם הענין דקמא קמא בטיל, ורק מצמצם את החידוש שהוא רק בצרצור ולא בחבית, אבל לא פליג על כל היסוד, וקצ"ב ברש"י שמבאר שאין הלכה כרב דימי שהרי בא רב יצחק והחמיר וכו', שהרי חומרא זו דרב יצחק אינה כמו רבין להלן שבאמת חולק על כל היסוד. ויל"ע.

ד. (בסוף עמוד ב') ותנן נמי הכי וכו'. רש"י פירש דהסיוע מהמשנה במס' חלה הוא שאכן טעם החומרא בטבל משום כהיתירו כך איסורו, ושלכן חומרא זו רק במינו. ואמנם צודק רש"י שלכ' אין אפשרות לפרש הסיוע לענין אחר, שהרי לדינא בטבל הכל מודים, אבל עצם דבריו צ"ב שהרי אם לא טעם זה היינו אומרים דיש איזו סיבה להחמיר בטבל, ועדיין יש לומר שהחמירו רק במינו, וכמו ביין נסך שזו חומרא כללית ביין נסך, ובכל זאת החמירו רק במינו. ויל"ע.