א. חמרא עתיקא בענבי. פירש"י טעמו ניכר בענבים. כוונת הסוגיא דבזה לא פליגי אביי ורבא כיון דמחולקין הן בשמן והן בטעמן, אלא את חילוק שמן, ענבים ויין, לא הוצרך רש"י לפרש.

ב. חמרא חדתא בעינבי. אביי ורבא פליגי בין להקל ובין להחמיר, דאביי אזיל לעולם בתר טעמא ורבא בתר שמא. ובאופן זה אביי המחמיר, ולהלן בחלא דחמרא וכו' אביי הוא המיקל.

ג. (בעמוד ב') ריחא מילתא וכו'. בספר שערי יושר להגר"ש שקאפ מבאר באריכות דגדר הנאת הגוף להיחשב כאכילה ושתייה הוא רק בהנאה החודרת לתוך הגוף. ושרש הפלוגתא דאביי ורבא, אם אני זוכר נכון, הוא כיון דהסברא נותנת דמציאות הריח הוא "חלקים קטנים שאינם נראים בחוש הראות המתפזרים באויר ונכנסים באף המריח", אלא דמציאות זו אינה נתפסת בחושים ורק ההיגיון מחייב אותה, ובזה פליגי אי בהלכות איסורי הנאה נחשב דבר כזה לנכנס בגוף או דלא סגי שזה ידוע מכח השכל בלא שהחושים תופסים זאת.

יש שאומרים שבזמן שהוא כתב את זה, הוא הקדים בהגדרה זו את איינשטיין וחבריו. אבל כמובן "יש אומרים" דברים רבים מסוג זה ללא כל אחיזה במציאות.

ד. אמר רבה בב"ח אמר ר"ל בפת חמה וכו'. לכאורה ע"כ סבר ר"ל כאביי, ויל"ע בזה, דזה יכול להשפיע על קביעת ההלכה. והתוס' בעמ' א' נקטו בפשטות שהלכה כרבא והקשו מכח זה על סוגיא דב"ב.