המקור לדיננו הינו הדין המבואר בתורה שאם יש מחלוקת בין הדיינים שבסנהדרין הרי שפוסקים הדין לפי הרוב
כלומר חייב להיות מספר מינימאלי של דיינים לקיום הדיון ובלעדיו אין הב"ד נחשב כלל לב"ד, עם זאת, המסקנה של הדיון יכולה להיות מוכרעת לפי רוב בלבד מאותו מניין=> המיעוט לא בטל 'כאילו אינו' אלא מצטרף לעמדת הרוב בע"כ וכאילו מקבל דינו וסברתו.
כלומר כאשר הכריעו 13 דיינים לחיוב וכנגדם 10 לזכות הרי שאנו רואים כאילו ב"ד של 23 חייב הנאשם ולא רק 13 דיינים (שהרי אין דבר כזה לדון נפשות ב13).
מכאן למדו חז"ל שלפי התורה המיעוט לא רק 'בטל' אלא אף 'כעין הופך לרוב' (רא"ש וכפשט הלימוד מהגמ')

מהי מחל' אביי ורבא?
נראה שנחל' בשאלה אם יש לראות בדיינים החולקים 'דיינים חולקים' הנבדלים בשמם
או שמא יש כאן מחל' בדעותיהם וטעמיהם וזה עיקר החילוק בינהם.
אם כן לאביי אילו היה כל ההבדל רק בשם הרי שהיה שם כולם דיינים בשווה וכלל לא היו בטלים ורק מצד החילוק בטעם נחשבים מין בשאינו מינו ולכן בטלים המיעוט ברוב אם כן מוכח שהעיקר בתר טעמא
ואילו לרבא אין דיון כלל על הדיינים אלא על הדעות בלבד והן וודאי נבדלות, אם כן בטלה דעת המיעוט כלפי הרוב ומצטרפת אליהם
מאידך דעת הרוב עצמה לא מבטלת את כולם להיות דעה אחת שהרי כיון שכולם מין במינו אינם בטלים ונחשב שאכן יש כאן ב"ד שלם של 23 המחייב ולא פחות מכך