א. השוכר את הפועל, השוכר את החמור. יתכן שהיה אפשר לחברם, מאחר שהדינים שווים, אם לא נאמר שזה היה יוצר בלבול וחוסר בהירות. אמנם מבואר בגמרא שמדינא שכר פועל ובהמה באיסורי הנאה אינם אסורים מדינא, שכן שכר פעולה או בהמה הוא נוטל, ואין הממון חילופי או תמורת איסור ההנאה, ורבנן הוא דקנסו, ובדרך כלל קנסו רק בחמרים ששכרן מרובה ולא בפועל, והכא הוא חומרא מיוחדת לקנוס ביין נסך גם בפועל, ואתי שפיר טפי שלא תנינהו בהדדי.

ב. חמרין מאי היא וכו'. היינו כרבא להלן, דלאביי אין לחמרין שייכות לענייננו.

ג. (בעמוד ב'). אבל אומר לו העלם לאוכלם וכו'. מסתבר שמיירי באופן שאין החמר יכול לתובעו, וכן הפועל בשביעית, ולכן לא הוי הערמה, כיון שבאמת החמר והפועל עושים במתנה גמורה, וסומכים רק על רצונו הטוב וגילוי דעתו של בעל הבית שמתעתד ליתן להם מתנה.

ד. שכרו לסתם יינם מהו. מצד גזירת חתנות הרי באמת היה מותר בהנאה. וכל האיסור גם בהנאה הוא משום גזירה אטו יין נסך ממש, וא"כ לכאורה הוי כעין גזירה לגזירה, לקנוס השכר כדי שלא יעשה בדבר שאסור בהנאה רק מגזירה. אמנם מצינו בפוסקים שהטעם שגזרו על סתם יינם הוא כיון שראו דבלא הא (סתם יינם) לא קיימא הא (יין נסך), ובכה"ג מבואר להדיא בריש ביצה ועוד מקומות דגזרינן לפי הצורך גם גזירה לגזירה.