"לשון תורה לעצמה,לשון חכמים לעצמו" במדור להרחיב:

במאמרו שם כתב: "...ואף שבלשון חכמים רגילין לומר במקום יִשַּׁל – יִשַּׁר" [השי"ן בפתח, י.ק]

1. היכן יש בלשון חכמים (במשניות, תלמודים וכו') הִקָּרוּת של המילה יִשַּׁר, במובן הנידון, עד שכתב ש"בלשון חכמים רגילין לומר במקום יִשַּׁל - יִשַּׁר" - אודה לכבודו על הבהרת הקושי שלי בעניין זה.
2. גם הנלפע"ד: לשון העתיד למילה נָשַׁר - המושווית כאן למילה יִשַּׁל - הוא יִשֹּׁר ולא יִשַּׁר (כפי שכתב).

ידוע ממקומות אחרים הכלל "הלך אחר לשון בני אדם" - ולכן אותה מילה בתקופות שונות או/ו במקומות שונים יכולה להתפרש באופן אחר לגמרי.
למשל: אם אדם בתקופת המשנה הִדִּיר עַצְמוֹ מן ה'תירוש' - שפירושו בלשון תקופתו היה 'מיני מתיקה' ולא יין – נדרו לא יכלול איסור שתיית יין למרות שבלשון התורה 'תירוש' פירושו יין (בלשון ימינו תירוש פירושו יין צעיר וחדש שטרם תסס).

אגב, יש גם "לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן" (חולין דף קלז עמוד ב) - ועל פניו נראה שיש הבדל במשמעות היוצאת משני הנוסחים.