א. אי משכחנא תנא דשרי כר"ש אישרייה אפילו בשתיה. למעשה נפסק בשו"ע דניסוך ממש לע"ז אסור מה"ת אף בהנאה, ומגע גוי (שנגע בכוונה אבל לא בכוונת ניסוך) בתחילה אסרוהו רק בשתייה, ושוב שבו לאוסרו אף בהנאה אטו יין נסך ממש. [ולגבי מגע שלא בכוונה כלל, ראה בסמוך]. ואילו "סתם יינם" כלומר יין של גוי שלא ראינוהו שנגע בו, יש בו שני טעמים, מצד חיתון ומצד אטו יין נסך, וגזירה דחיתון שייכא אף בגוי שאינו עובד ע"ז ומצד זה אסור רק בשתייה, וגזירה דאטו יין נסך שייכא רק בגוי שעובד ע"ז ואז אסור אף בהנאה.

ב. נגע בחמרא שלא בכוונה. כאן הכוונה שלא בכוונת נגיעה כלל ועדיף משלא בכוונת ניסוך, כגון עובדא דלוליבא, וכגון תינוק שאין למגעו משמעות של כוונה, ולכן פסק רב דמותר בהנאה, ואף דשמואל פליג עליה ומתיר אף בשתייה מכח התוספתא כבסמוך, מ"מ הכי קי"ל, ואדרבא לרב מוכח מהתוספתא דלא כשמואל [והלוקח עבד מגוי ומל וטבל מגעו מותר מיד אף קודם יב חדש] והכי קי"ל.

ג. הלוקח עבדים מן הגויים וכו'. פירוש רש"י על כל התוספתא הזו נמצא בעמוד ב' בטעות. והעולה מהמסקנה דלמ"ד רוקן ומדרסן טהור סגי אומרו על נלקח מגויים וידעינן לבני השפחות בק"ו, ועל כרחין הדמיון בין נלקח מגויים לבין בני השפחות הוא בהלכות יין נסך, לרב אינם דומים לגבי איסור שתייה דלא גזרו על בני שפחות אע"פ שלא טבלו, אבל גזרו על קטני גויים או נלקח מגויים, ועל כרחך דומים לענין דנלקח מגויים א"צ המתנה יב חדש, ולשמואל להיפך. נלקח מגויים צריך המתנה ובזה לא דמי לבני שפחות וע"כ דומים לגבי דגם נלקח מגויים (וה"ה גויים עצמם) קטנים אין עושין כלל יין נסך אפילו לאסור בשתייה.

ד. עובדא דמחוזא. היה כוונת מגע אבל לא כוונת ניסוך, ובזה ס"ד דרבא להתיר בהנאה וחזר בו וכמו דקי"ל דאסור אף בשתייה.