א. בנן של קדושים מהלך עליהן ואנן נפרוש מהן. מסתמא כוונתו דהרי בנן של קדושים מחמיר היה מאד באביזרייהו דע"ז גם במה שמדינא מותר ונהגו העם להקל, ואם אפילו הוא לא חשש, ודאי בירר בוודאות שאין מקום כלל לדעת האוסרים.

ב. ומאן דלא פריש בעינא כעין פנים. לכאורה היה מקום להסתפק אי אבנים שאינם כעין פנים אינן נאסרים כלל משום תקרובת או דנאסרים אלא דמהני להו ביטול. ולכאורה קצת מוכח כהצד השני, דהרי לכאורה מסקינן כאן דהוו תקרובת ולא ע"ז עצמה, ואי נימא דאין נאסרים כלל א"כ מדוע אסרו רי"ש וחכמים לעיל במתני' באופנים מסויימים. וע"כ משום דכל עוד לא ביטלום אסורים אף דאינם כעין פנים. אמנם בתוס' הביאו רשב"ם בשם רש"י דתקרובת שאינה כעין פנים אינה נאסרת כלל, אלא דאבני בית קוליס נאסרים משום דיש בהם גם צד ע"ז עצמה, עי"ש היטב.

ג. (בעמ' ב') אמר רב ששת אנא לא נגר ולא בר נגר. וכן אמר רבינא בסמוך. ולכאורה מדוע אין בזה חיסרון כיבוד אב לומר על אביו שאינו חכם. ואפשר דחכם בלשונם היינו שנסמך להוראה וכדומה וזו מציאות שאביו אינו כן.

ד. סיכה דמועד אזיהום דמועד קשיא ליה. ומסקינן דזה באמת ליכא נגר דיפרקיניה. ולכאורה צ"ב גדול, הרי כבר אמרו לעיל דבמועד אוסרים לפעמים דברים משום טירחא, ומדוע אין לומר באמת דסיכת שמן על מקום הגזם אינו טירחא גדולה ולכן התירו כיון דהוי אוקמי. אבל לזהם ולכרוך דזו טירחא אסרו, כיון שאינו אבד, (או דהוי טירחא יתירא דאסור אף באבד כמ"ש תוס'). ויל"ע.

ה. שבר מקל. זו סברא מחודשת מאד כל דין זה, דמחד גיסא חשבינן לה עבודתה בכך, במקל, אחרת היה פטור גם בשבירה, ומאידך גיסא בזרק לא חייב כיון דאינו בפנים, ואילו היה עבודתה בכך ממש לא איכפת לן שאינו בפנים, ונמצא דהוי רק חלקית בגדר עבודתה בכך לענין לחייב אם יעשה במקל דבר שיש בפנים דוגמתו.

ו. ומה שכתב רש"י שבירת מפרקת, ראיתי מתקשים בזה דמאי שבירת מפרקת איכא בקדשים. ולדידי יש לדחוק מעט דכוונת רש"י לחיתוך הסימנים דזה חיתוך הצוואר ושבירת המפרקת באופן סמלי, שנוכל לומר דשבירת מקל הוי דוגמתו בפנים.