התלמוד במסכת עבודה זרה (דף מד עמוד א) דן בשאלה איך משתמשים בחפצים שהיו פעם עבודה זרה.

רב הונא רמי, כתיב: (דברי הימים א' יד) ויאמר דוד וישרפו באש,
וכתיב: וישאם!
לא קשיא: כאן קודם שבא איתי הגיתי, כאן לאחר שבא איתי הגיתי,
דכתיב: (שמואל ב י"ב) ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב, ומי שרי? איסורי הנאה נינהו!
אמר רב נחמן: איתי הגיתי בא וביטלה.

איך גוי אחד יכול להתיר את האיסור של עבודה זרה בחפץ מסויים, שאפילו אינו שלו, כאשר מליוני גויים אחרים עבדו אותו?

לעומת זאת אלפי יהודים יכולים לעשות מנחש הנחושת עבודה זרה, והם לא אוסרים אותו כי הוא לא שלהם. אלא של משה.

"וכתת נחש נחשת אשר עשה משה! - הרי הוא אומר: (במדבר כא) ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף, לך - משלך, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו,