האומנם סברו חז"ל שהגויים הם כולם "רובעי בהמות ואנסים, רוצחי יהודים, גברים נשים וטף(שלא לדבר על ענייני ע"ז)?"

לכאו' זהו המסר העולה מהסוגיות האחרונות, כל בהמת נכרי הינה חזקת וודאי נרבעת (אחרת לא היו מחפשים לפוסלה מדאו' מימי מרע"ה) כל התייחדות עם נכרי או מסירת טיפול ביהודי להם אפי' בהשגחה זה כמעט וודאות של מסירתו להריגה כל עניין פעוט מייד הופך לסיבה למסיבה לע"ז.

האומנם היו הנכרים כ"כ מושחתים ורשעים בימי חז"ל, כולם היו מפלצות מקולקלות גם בענייני עריות וגם ברציחה מלבד קילקולם בע"ז?

ועוד שאלה, הייתכן שעקב הנ"ל סברו חז"ל שנכרי זה יצור נחות ומרושע, סוג של דמון-שד שבאינו ולבין היהודי אין ולא יכול להיות שום קשר חיובי?

אומנם נראה שהיו במהלך הדורות שסברו כנ"ל ואכן הגדירו את הנכרים כ'תת מדרגה מבחינת היותם בנ"א ביחס לישראל' וסברו שאכן כל התאורים המופיעים אצלנו מתארים את מציאותם האמיתית של הנכרים.

לעומתם היו מחכמי ישראל (התוס' החלו בכך) שהבחינו שבמציאות הנכרים שהם מכירים מסביבתם מאד שונים מהתאורים המפלצתיים של חז"ל, ממילא הסבירו בכך לעצמם את שינויי ההלכה שבין הדינים המפורשים בחז"ל לבין המנהג שנהגו בו במקומותיהם באומרם 'אך הגויים שלנו אינם...'

האומנם 'השתנו הטבעים' והנכרים שהכירום בעלי התוס' והמאירי אכן היו שונים מהותית מהנכרים שהכירו חז"ל? האם הנכרי שחקק כדי רביעה בבשר הוא המייצג או שמא דווקא כל אותם נכרים שמעולם לא ראינום בכך הם המייצגים את אוכלוסייתם?

נ"ל שכלל לא היה 'שינוי בטבע הנכרים' וגם בימי חז"ל נהגו בצורה שלא היתה רחוקה מאד מהנהגתם של מחוללי פרעות 'מסעות הצלב' של אירופה. ההבדל היה בעיקר בצורת התגובה למפגש עם תרבות זרה שנמצאת בעמדת ייתרון על היהדות במציאות.
גישת חז"ל היתה 'להגביה החומות' ליצור דמוניזציה לנכרים ולקוות שבכך יצליחו להגן על העם מההשפעות הרעות שלהם , בעיקר בתחום ע"ז (ולכן הכל מופיע במסכתנו) אך כמובן גם בהנהגותיהם הקלוקלות משל ישראל גם בשאר התחומים.
כמובן שלא סברו חז"ל שזו המציאות האמיתית אלא שרצו לחנך את העם למיאוס כלפי הגויים בתקווה שבכך יגנו עליהם, נראה שהדבר הצליח ואכן היה רגיל בין הנכרים לספר שאצל היהודים 'זבוב שנופל ליינם זורקים אותו ושותים היין אך אם גוי יגע בו שופכים אותו שמאוס בעיניהם יותר מזבוב', כמובן שכמים הפנים וכו' והאיבה היתה הדדית, דבר שבעצמו שימר על ה'חומות'. אומנם גם לפי חז"ל היה נדרש הדבר רק עד שיגיעו הימים שעליהם נא' 'אז אהפוך אל עמים שפה אחת' - ואז יתברר לכל שבעצם כל הנכרים אינם אלא 'גרים גרורים' ולא הפיכת שולחן לב"א יהיה כאן אלא סה"כ גילוי טבעם של אותם נכרים עצמם. אלא שכל זה לעת"ל אך בימי המאבק 'חומות השנאה' היו תשובת חז"ל.
אומנם יכלו החומות להועיל רק למשך תקופה קצרה ולעם היושב בארצו כאשר אינו נתון לגמרי תחת עול הנכרים (כתקופה של סוף בית שני) אך ברגע שיוצאים לגלות התברר שחיזוק האיבה והמיאוס אינם רצויים עוד.
שיקול חדש תפס את הבכורה 'משום איבה התירו'
הגנה ע"י מיאוס ודהומניזציה ניתנים כאמור להעשות כאשר העם מחד לא מכיר מספיק נוכרים נורמטיביים (אזרחים שאינם חיילים) וכן יכול להתקיים בבידוד מדיני מהם.
ברגע שהחיים בגלות ביטלו את שני העניינים הנ"ל הגישה היתה צריכה להשתנות- כעת לא עוד מנסים לעורר איבה ושנאה כלפי הגויים אלא שומרים על יחסי שלום עימם ואף תומכים בהם כשאפשר מהכרתנו שהצלת ישראל תלויה בחוזק הממלכה שבה הם שרויים.
כמובן שהיה בכך סכנה גדולה- ה'חומה' הוסרה וממילא ההשפעות הרעות של הנכרים החלו לשטוף את ישראל אך לאורך הדורות התברר שגם ביחסי כבוד הדדיים ניתן לשמר את אמונת ישראל ולא רק שלא הושפעו עוד לרעה אלא שאף הצליחו לתקן רבות מהנהגת השכנים הנכרים שלמדו ממעשיהם, מממילא התברר שאכן לא גלו ישראל אלא להרבות גרים וללקט נצוצות- שזה המעשה המביא לנבואת צפניה.