א. ידעיתו ליה. מרש"י משמע כאילו שואל אותם וכי יודעים אתם בו שהוא רמאי שכך אתם אומרים עליו. אבל בר"ח מבאר שנזף בהם ואמר להם יודעים אתם מיהו רב יהודה ואעפ"כ מעיזים אתם להחציף בו כך.

ב. תבעו שמתייהו. לכאורה היה עדיף לא להתיר להם כדי שגניבותיהם ימשיכו לא להצליח. ואפשר לדחוק שלא הצליחו לא בגלל עצם השמתא אלא בגלל ההשהייה מלהתיר, אבל ברגע שנכנעו ובאו להתיר שוב לא היה זה פוגע בהם בלאו הכי. ואפשר עוד דכיון שהשמתא היה על חציפותם, ונכנעו ובאו להתיר, אין לנו רשות להניחם בשמתא אף אם יודעים אנו שהקללה מונעת מגניבה. וצל"ע בזה.

ג. במתני' עובדת כוכבים מיילדת. משנתינו קיצרה ולא הביאה שיטת ר"מ שמחמיר, וגם בדעת חכמים לא פירשה שההיתר רק באחרות עומדות על גבה. וכן בסמוך לגבי מינקת במתני' תני שההיתר ברשותה, ומשמע דסגי בכך, ובגמ' איתא שעומדות על גבה בשעה שמניקה. ועי' תוס' בזה. ועוד קיצרה משנתינו באיסור ליילד עובדת כוכבים דזה רק בחינם כמבואר בגמרא.

ד. בשבתא בשכר שרי. לכ' יל"ע להאי ס"ד דרב יוסף מדוע אין בזה משום שכר שבת. ואם באמת אסור ליהנות מזה, הרי שפיר אין איבה דאמרה לה האי שכר מאי אהניא לי.

ה. (בעמ' ב') מורידין ולא מעלין. ידועים דברי החזון איש בזה, דבזמן הזה בטל דין זה. (כמדו' דהאגדה מספרת שהחת"ס קיים זאת למעשה ואכמ"ל).

ו. דנקיט ליה עילא. משמע דכל הדין למנוע מהם לעלות הוא רק באופן שאין איבה, ולכ' הוא הדין כל המורידין, וכל הלא מעלין הוא רק בכהאי גוונא, אבל אם מכניס עצמו או אחרים לסכנה אין דין זה. ויל"ע בזה.