א. משום שאלה. מוכח בסמוך בסוגיא דספסירא שאין החשש כללי שיבוא להשאיל בהמה, אלא החשש הוא שיבוא להשאיל בהמה זו גופא.

ב. והמחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת. במסוה"ש כתב שהמהרש"א כתב דמרש"י נראה של"ג לה. וכוונתו למש"פ רש"י ואיכא למ"ד דחייב חטאת. אמנם לו"ד יתכן דשפיר גרס לה רש"י, ואדרבא בא לומר דאין זה דבר מוסכם אלא חד מ"ד הוא דס"ל הכי.

ג. שכירות מי קניא וכו'. לכאורה גדר הדברים דבוודאי הגוף לא קנוי, ומצד שני בוודאי יש קנין פירות, ועי' גם בתוס' ד"ה והשתא דזה תלוי לגבי מה, והנידון כאן הוא לגבי שביתת הבהמה בשבת אי חשיבא בהמתו לענין זה, וכן בסמוך לגבי בית מושכר לגוי לענין הכנסת ע"ז לשם, ובזה מבואר התי' שאני ע"ז משום תועבה, ולכ' סו"ס אי שכירות קניא והוי דעכו"ם אין בזה סרך אל ביתך, וע"כ דודאי יש בזה צד ביתך, והבן.

ד. ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה וכו'. עי' רש"י שהאריך. ולכ' המהלך הראשון צ"ב גדול, דסו"ס לא שייך בשום אופן לקיים מצות נתינה לכהן על ידי נתינה לבהמתו, אף אי הוי ממון שאין לו תובעין וניחא ליה, ואף אי סברות אלו מספיקות שלא יהא גזלן, מ"מ נתינה לא קיים. וצ"ב. וגם מש"כ התוס' להעמיד במזונותיה על הכהן, עדיין לכ' לא מועיל להיחשב נתינה בלא הקנאה לכהן. (ויל"ע בסוגיא בגיטין דף ל ואכמ"ל).

ה. אידא דספסירא. משמע קצת בסוגייא דספסר זה קנה ומוכר, ולא דהוי רק מתווך בעלמא ומוכר את של הראשון, דבכה"ג באמת לא שרי. כן משמע ברש"י ד"ה ועוד. אמנם לכ' בטעם הראשון מפו' בסוגיא משום דלאו דידיה. (וקצת משמע דרש"י לא גרס לה, ויל"ע בחילופי גירסאות).

ו. (בעמ' ב') רהיט בתריה. עיין תוס'. וכוונתם דענין התלייה אינו דשמא במקרה יינצל מאיסור, אלא רק היכא דתיכן דכבר בעת המכירה זה נקנה להיתר, ואף דאין אנו יודעים זאת, תלינן שכך הוא, ולכן שייך שמא הקונה רכש לשחוט, אבל הקונה למכור, הרי ברור שבעת הקנייה אין שום היגיון שהחליט למכור דוקא לישראל, ובוודאי מי שיבוא לקנות ימכור לו, ואף שיתכן שבמקרה יקנהו ישראל, אין בזה היתר תלייה. והבן.