כל שמות האמורים בתורה באברהם קדש חוץ מזה שהוא חול שנאמר {בראשית יח-ג} ויאמר יי' אם נא מצאתי חן בעיניך חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה משום רבי אלעזר המודעי אמרו אף זה קדש כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה כמאן כאותו הזוג

תמוה שיש מחל' קיצונית כ"כ ביחס לדבריו של אברהם , האם דיבר לה' או לעוברי אורח סתמיים, ובכלל לא הגיוני לכאו' שנוכל ליצור משפט ובו לא יהיה היכר בין שני מושאים שכ"כ שונים זה מזה בלי שהדבר יתבטא גם במשפט עצמו.

אומנם המחל' קיימת וגם מהמשפט לא ניכר אם הפניה הינה למלך מלכי המלכים הא-לוה הא"ס או לשלישיית ערביים המשתחווים לאבק רגליהם.
כיצד ייתכנו הדברים הללו?

נ"ל לבאר כך:
נבואת הנביאים איננה (כפי שרגילים אולי לטעות המון העם) מציאות שבה הנביא פוגש דמות פיזית שמדברת איתו כדבר אדם לחברו (נבואת משה עניין מיוחד...) אלא זו השראה הבאה לנביא לתפיסתו האינטואיטיבית בד"כ בעקבות מעשה מיוחד שעושה או מצב רוחני הנדרש לכך, גם אחרי שבאה ההשראה היא מתפרשת לו (לרוב, לפעמים נותר בחוסר הבנה 'מה ראה') לפי ההקשר שבו באה.

ע"כ- יש לשאול באיזה מעשה או עניין היה עסוק אברהם לפני ששרתה עליו רוח ה'?
א'- עסק בכאב מצוות המילה- ולכאו' זה הרקע ל'הראות ה' אליו' וכמאמר חז"ל - שבא לבקר החולה.

ב- בדיוק ראה אורחים ותכנן להזמינם לאוהל כדי שיוכל לארחם כראוי

בחז"ל ועוד, ידוע שאברהם 'התחבר' לה' דרך מידת החסד, כלומר גילה את חסדי ה' בעולם ע"י שנהג בעצמו במידה זו, כלומר היה בעצמו מרכבה להופעת המידה הזו בעולם, כך כיוון שמידת ה' נגלתה דרכו ממילא זכה גם להשראת השכינה שחלה עליו.

אם כן מסתבר שכאשר ניגלה ה' על אברהם בשל חוליו היה בכך חסד של ה' בלבד אך ללא הכנה ראויה של הנביא לקבל ההשראה בהתאם למידתו (שלא עסק בעצמו בחסד באותה עת) לכן חיפש אברהם להפוך ההשראה למתאימה לו בכך שידבק עצמו בחסד ובכך יוכל להתחבר לה' כראוי גם להופעה וגם למידתו.

לכן זעקתו לאורחים 'אנא סורו לביתי' יש לראות כזעקת מרים ואהרון 'הבו מים' בעת ששרתה עליהם הנבואה ללא הכנה
כלומר זעק לאורחים אך כוונתו היתה שבכך אכן לא יסור ממנו רוח ה'.

וממילא צדקו דברי אותו הזוג- גם ת"ק וגם בעלי מחלוקתו!