נוסח א: שיכוין את לבו לאביו שבשמים
שבועות דף טו עמוד א: "...נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחח, בעולת העוף - אשה ריח ניחח, במנחה - אשה ריח ניחח, מלמד, שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים".
נוסח ב: שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמָיִם
במשנה האחרונה במנחות, פרק יג משנה יא: 'נֶאֱמַר בְּעוֹלַת הַבְּהֵמָה 'אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ', וּבְעוֹלַת הָעוֹף 'אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ', וּבַמִּנְחָה 'אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ' - לְלַמֵּד, שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמָיִם:'
נוסח ג: שיכוין לבו לשמים
מסכת מנחות, דף קי עמוד א (המשנה): 'נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת עוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".
נוסח ד: שיכוין את לבו לשמים
הגמרא במנחות דף קי עמוד א: "...ונאמר בשור הגס אשה ריח ניחוח, ובעוף הדק אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים"
לכל הנוסחים לימוד אחד: קרבן המוקרב לה' מתקבל לרצון לפני ה' - לפי כוונת ליבו של האדם ולא לפי ערך הקרבן, וכמפורט במשנה האחרונה במנחות שיש שלושה סוגי קרבנות שעלותן הכספית שונה - משמעותית - אך כולן במעלת "'אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ'.
הגמרא על משנה זו אומרת: '...אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים; ושמא תאמר: לאכילה הוא צריך, ת"ל: אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה, ונאמר: כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה, לא אמרתי אליכם: זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעשה רצוני, לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים, שנאמר: לרצונכם תזבחהו. דבר אחר: לרצונכם תזבחהו [כמאמר הפסוק (ויקרא פרק יט פסוק ה) וְכִ֧י תִזְבְּח֛וּ זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַה' לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּחֻֽהוּ] – לרצונכם זבחו, לדעתכם זבחו; כדבעא מיניה שמואל מרב הונא: מנין למתעסק [השוחט את הקדשים ולא נתכוין לשחיטה אלא כמתעסק, הרי אלו פסולין עד שיתכוין לשחיטה, רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק א הלכה ג)] בקדשים שהוא פסול? שנאמר: ושחט את בן הבקר, שתהא שחיטה לשם בן בקר; אמר לו: זו בידינו הוא, לעכב מנין? ת"ל: לרצונכם תזבחהו, לדעתכם זבחו'.

גם אצל הנביאים אנו מוצאים שיחד עם הבאת הקרבן צריך גם את עבודת הלב, את התשובה, את החרטה ואת הקבלה לעתיד:
שמואל הנביא אומר לשאול: ' וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַחֵ֤פֶץ לַֽה' בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֙עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב לְהַקְשִׁ֖יב מֵחֵ֥לֶב אֵילִֽים' (שמואל א' פרק טו פסוק כב).
ישעיהו אומר: 'לָמָּה-לִּ֤י רֹב-זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי:' (פרק א פסוק יא).
הושע אומר: 'כִּ֛י חֶ֥סֶד חָפַ֖צְתִּי וְלֹא-זָ֑בַח וְדַ֥עַת אֱלֹהִ֖ים מֵעֹלֽוֹת' (פרק ו פסוק ו).
בתהילים נאמר: 'כִּ֤י | לֹא-תַחְפֹּ֣ץ זֶ֣בַח וְאֶתֵּ֑נָה ע֝וֹלָ֗ה לֹ֣א תִרְצֶֽה: זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֮ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה לֵב-נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה' (פרק נא פסוקים יח-יט).