הוא יצא מהמספרה והרגיש איך הרוח מרחפת על שני צדעיו, האוויר הקר זרם לו שם וזה עשה לו תחושה רעננה של בוקר, הרבה זמן הוא סחב את כל התסבוכת שלו על הראש, זנבות השועלים והטלטלים, הרבה זמן שהוא רצה לעשות מעשה, להסתפר, ופחד מהתחושה של הרעננות הזאת, לחוש עירום בראש, לחוש את האוויר משני רקותיו חולף מימינו ומשמאלו ומשאיר אותו עירום באמצע הרחוב, מגולח למשעי, עם צדעיים שוות, פדחתו כאחרי אזנו, משווה לו את אונותיו הקדמיות יחד עם מוחונו האחורי, מוקף הוא קרחת, רק על ראש הגבעה נותר קווצות תלתלי יער לזכר מה שהוא היה פעם.

הוא יוצא מהמספרה וחש איך הרוח צולפת בו על ראשו משתי צדעיו, רוח של חורף שצולפת בו ועושה לו רעננות בראש, הוא שואל את עצמו איך מתקדמים מכאן, מה הלאה, כבר הסתפר, סימן וי על הבוקר שלו, רוצה להתקדם, לעשות עוד מעשה טוב, ללכת למוזיאון כדי להוקיר את זכרם של הששה מיליון. בתחנת הרכבת הקלה עוצר אותו דוס, עם פיאות מסולסלות עבות כשני עמודים שתומכים ותוחמים לו את זיו הפנים, מצליף בו חזק ומכאיב לו בגב, לא נעים לו שמרביצים לו ברחוב, מספיק הרוח מצליפה לו בראש, מנסה להתנער ממנו אבל הדוס סופר לו עד שלושים ותשע בלי להפסיק להצליף לו על גבו, ''למה זה'' הוא שואל אותו, מראה לו גלויה שלו, איך הוא יושב על צוק הארבל ואוכל תמרים מתוקים, הדוס לא משתכנע, ''אז מה אם ישבת אצל הספר בלי לזוז, מגיע לך, חוץ מזה בטח סיפרת את עצמך או שהזזת את הראש ימינה ושמאלה'' מצליף בו וחוזר לספור חלילה עד שלושים ותשע.

הוא יצא משם פגוע, זה לא היה פשוט לבקר ביד ושם, אמנם הכניסה לא עלתה לו שקל אבל לראות את כל מה שהם עשו לשישה מיליון קדושים, זה עשה לו משהו. הוא רצה להגיד די לגזענות, שמספיק לשנוא גזעים וצבעים, דיכא אותו לראות באובדן מולדתו, הביט במראה על עצמו, כמה הוא חתיך בתספורת החדשה שלו, החליט שזה לא זמן להיות חתיך כשקול דמי ששה מיליון צועקים מן האדמה, מעשה, דרוש מעשה, אי אפשר לעבור על זה בשקט, כל אחד חייב למחות, די לגזענות, די לאפליית צבעים ומינים, אז הוא מחה מול המראה, הוציא מכיסו את הסכין יפנית שלו, עשה לעצמו חתך ארוך על הלחי, ''לזכר שישה מיליון'' צעק למראה, וכיוון לכל נפש ונפש שישה מיליון פעמים.

כשהוא חזר הביתה השיער שלו כבר צמח, נשאר לו רק צלקת קטנטנה על הלחי מהביקור ביד ושם, גם המכות של הדוס ההוא בתחנה כבר חלפו להם, הוא חשב על השישה מיליון וזה היה נראה לו פתאום סיפור ישן ששייך לעבר, ממילא כולם כבר מתו, נחים בשלוה תחת כיסא הכבוד, עובדה שאפילו הלחי שלו כבר נראית די בריאה. הוא החליט שזהו, צריך לחזור לשגרה, צריך מעשה, מעשה שיגרום לו לחזור לשגרה, זה היה יום חג אחרי שש שנים שהאדמה עבדה קשה, שנת חופש לאדמה, כולם קראו דרור, זה לא היה זמן להיות בדיכאון, יום טוב הוא יום טוב לכולם, לחיים ולמתים.

יצא מביתו וראה איך בית הקברות היהודי שומם, חשב על המתים ועל שישה המיליון, לא יפה להם לשכב בתוך שדה ניר בשנת השמיטה, השממה מביאה צרות. אז הוא חרש להם בקבר חיטה, שעורה וחרצן, אמר ''אהה'' והתכוון להיות נזיר להשם, לא סתם נזיר, נזיר כהן, רתם את שורו לעגלה, לא סתם שורו, בכור שורו, הצמיד לו את חמורו, גם הוא מובחר, בכור חמורו, הדביק אותם זה לזה, כדי שיחרשו ביחד פעם, השור רצה להתנער, החמור נער גם, אז הוא משך להם באוזניים חזק, ''תקשיבו שניכם די לגזענות'' וחרש איתם שדה של חיטה ושעורה וחרצן, ביום חגיגי של שנת השמיטה.
ראה אותו הדוס, קרא לו שיחזור כי הוא שכח את המעיל שלו, מעיל יפה וחם, עשוי היטב מסיבי צמר ופשתן.