כל שבת הוא עלה ראשון לתורה במקומו, בירך את הספר בקול מתחזן וכולם בבית כנסת לחצו לו את היד ואמרו לו ישר כוח על זה שהוא עלה לתורה ראשון, ישר כוח על מה הוא תמה, ''על זה שכל שבת הוא עולה במקומו, גונב לו את העלייה לתורה ומברך בשם ומלכות כאילו רק הוא הכוהן היחיד בבית הכנסת''.
לא נעים לו לבקש לעלות, רמז לגבאי שגם שם משפחתו כהן, אבל רק ההוא עולה לתורה כל שבת, רק ההוא מברכים בברכת ישר כוח על המאמץ שעשה לפסוע עשר צעדים מהכיסא שלו לבימת בית הכנסת.
זה כבר נמאס לו כל התירוצים, מצידו שהוא יפסיק להיות כהן, שיהפוך ללוי או לישראל רק שיפסיק לגזול לו את כל העליות, הוא כבר סידר קטע, הזמין זוג עדים, שיעידו שאימא של הכהן הזה הייתה פעם גרושה, פעם פעם, לפני שהוא נולד, גם לפני שאמא שלו התחתנה, ממש פעם פעם.
הכל דפק פיקס, כבר היו מוכנים להסכים שהוא לא יעלה לתורה יותר, שהעלייה הראשונה לתורה תהיה שמורה רק לו כמו החניה שלו, הכל היה מושלם אילו העדים המטומטמים האלה היו רק יוצאים לחופש בשבוע אחר בשנה, עכשיו הם זוממים, הולכים לכסח להם את הצורה במכות שהם לא ישכחו את זה הרבה זמן, אולי את עצמם הם ישכחו מרוב שזה הולך להיות כואב, אבל אותו מטריד העלייה לתורה, מה יהיה עכשיו, מתי יקראו לו כבר, נמאס לו לעלות רק בשמחת תורה עם כל הנערים.

השופט לא התמהמה, דחף אותם בגסות והפיל אותם לארץ, קרע להם את הטישרט, והצליף הצלפה אחת באוויר כדי לחמם את השוט, עכשיו הם מרגישים מה הולך להיות, ''אבל למה'' התחנן האחד, מוכן לכול ובלבד לא לספוג את הארבעים, מבקש להיעשות בן גרושה וחלוצה במקום, לפסול את כל זרעו, שיעשו את זה לאחותו, רק שלא ירביצו לו כאלה מכות, השני מציע רעיון מקורי, ליגלות במקום לעיר מקלט, מוכן לשלם אפילו את המחיר של החיים שלו, מבקש לשלם כופר, את כל המשכנתא והפנסיה, הוא מת מפחד מהשוט שמאיים לקרוע לו את הצורה, נזכר איך אבא שלו הרביץ לו עם רצועה עבה כזאת כשהיה ילד, עכשיו השופט דומה לו, מתקרב אליו עם אותו מבט זועם של סדאם חוסיין, מרים רצועה עבה מוכתמת בדם של מסכנים, ''אבא תרחם'' הוא צורח מעומק הגרון, מניח את אזנו על הקורנס, שיחתוך לו את האוזן, שיחורר לו אותה על המזוזה, שיקשור אותו ללולאה בשרשרת לשש השנים הבאות, רק שיחוס וירחם, אנא אנא, את המכות האלה הוא יודע שהוא לא יוכל לסבול, כל האימה יוצאת לו מן העיניים, נתקף בהתקף חרדה משתק, הוא כל כולו משתתק, רועד מפחד, זיעה קרה עולה לו על המצח החם, המוות מרחף סביבו, הוא רואה את זה קורה לו, איך הכאב בוקע ומפלח את האוויר בהצלפה מחרידה שמעיפה אותו הכי גבוה כמו על המתקן הכי גבוה בלונה פארק, מערכת העצבים שלו קורסת, מתנתקת, הוא הופך לחסר תנועה, הוא יוצא מהגוף החבול שלו, נעמד לו בפינת החדר, ומביט משם על מה שקורה לו, על גופו החבול והמושפל ועל האיש שרודה בו בכל הכוח, זה כבר לא מזיז לו כי הוא מגן על עצמו מבחוץ, עומד בפינה ומחכה בשקט שייגמרו כבר לספוג בו את הארבעים.
השופט מביט בו לתוך עיניו החלולות, ''מכות, זה מה שרצית, כיצד העדים נעשים זוממים, עכשיו תדע כיצד אין העדים נעשים זוממים''