אלף שבע מאות שבעים ושבע. או: בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו (סנהדרין צז ע"א-ב).

אין מי שלא מכיר את דברי הגמרא הללו. הייתי רוצה, ברשותכם, להתבונן בגמרא הזאת בהתבוננות חדשה-ישנה, לראות איך למדו אותה יהודים במשך מאות שנים.

כתבי היד של סוגיית הגמרא הזאת, ריתקו את החוקרים. בכתב יד המכונה 'מינכן 95' (נמצא בספרייה של מינכן, תמונה שלו כאן למטה, קצת קשה לקריאה...) כתוב כך: "... יצאו מהם מה שיצאו שש מאות ותשע עשרה שנה".

למה זה כל כך עניין את החוקרים? כי הגמרא מדברת על הזמן שעבר מאז שהתחיל האלף החמישי, שהוא תחילת ימות המשיח. לפי הכתוב בכתב היד, עברו כבר 619 שנה מאז, כלומר כתב היד הזה נכתב בשנת 4619 לבריאת העולם (אלפיים תורה, אלפיים תהו, ושש מאות ותשע עשרה שכבר יצאו מימות המשיח). זה אומר שהוא נכתב לפני 1159 שנים, בשנת 858 לספירה. יש כאן הוכחה חותכת לכך שבשנה זו הגמרא כבר הייתה כתובה על ספר, ולא שנויה על-פה.

האמת, שכתב היד הזה לא עד כדי כך עתיק, בכתב היד מצויין בפירוש שהוא נכתב בשנת 1343, אבל הסופר שלו העתיק מגמרא שנכתבה בשנת 858, או מספר שהעתיק מספר שהעתיק מספר שנכתב בשנה הזאת. תראו איך זה קורה: בכתב יד אחר, 'כתב יד הרב הרצוג' (גם הוא כאן למטה, הרבה יותר קריא), כתוב: "יצאו מהן חמש מאות ותשעים שנה" (כלומר, זה נכתב בשנת 829, ישן יותר), אבל בצד העיר הסופר: "נ"א (=נוסח אחר) חמש מאות שלושים ושמונה" (שנת 777). לנגד עיניו של הסופר עמדו שני כתבי יד, אחד מהם נכתב ב829 ואחד ב777, והוא הנציח את שתי הגרסאות.

לפנינו אם כן העדות לכך שבשנת 777 לספירה כבר היה תלמוד בבלי כתוב, וזוהי דרישת השלום הקדומה ביותר שיש לנו מתלמוד בבלי כתוב. תגלית חשובה בהחלט.

חשובה, אבל לא בשביל זה באנו.

העיון בכתבי היד העתיקים של הגמרא הזאת, מראה שהמילים "יצאו מהם מה שיצאו", שימשו במשך השנים כטקסט מודולרי: כאילו בגמרא היה כתוב "שני אלפים ימות המשיח, יצאו מהם _______", וכל אחד השלים את מספר השנים לפי השנה בה הוא עומד.

כשחושבים ככה על הגמרא, לוקחים ללב הרבה יותר את מה שכתוב בה. אין כאן סתם "יצאו מהם מה שיצאו". כשאנחנו קוראים את הגמרא, כאילו כתוב בה "בעוונותינו שרבו, יצאו מהם אלף שבע מאות שבעים ושבע שנה". עוונותינו. העוונות שלנו. עזבו שלנו, העוונות שלי. שלי.

ובכל יום שעובר הגמרא הזאת נכתבת מחדש, כל יום עובר עוד יום שבו בעוונותינו עוד לא בא משיח צדקנו, כל יום שעובר הוא עוד יום שיורד מאלפיים שנות המשיח. זה צריך להטריד אותנו. זה בהחלט צריך להטריד אותנו.

האם זה מטריד אותנו? אני מקווה. האם אנחנו עושים משהו עם זה? משהו כדי לשנות את זה? כדי לגרום לכך שיום אחד נוכל להפסיק ולספור, נוכל להשאיר את הגמרא עם מספר אחד מבלי שהיא תשתנה עוד? אם כן - אני חושב שזה מה שבאה הגמרא לומר לנו, ככה למדו אותה לפני יותר מאלף שנים, וכך אנחנו אמורים לקרוא אותה גם היום.

***

קרדיטים: מי שלימד אותי את זה, מהזווית המחקרית, של זמן כתיבת הגמרא, הוא ד"ר אלכס טל. הוא בתורו נתן את הקרדיט לפרופ' דוד רוזנטל. התמונות הנהדרות באיכות מדהימה מאתר 'הכי גרסינן', פרויקט פרידברג.