פוסט של עמית גבריהו, שהתפרסם בקבוצת "יומי" בפייסבוק:

[א] על כמעט כל סוגיה בפרק הזה אפשר וצריך לכתוב ספר. את הספר הזה אני לא מתכוון לכתוב, לפחות לא בעתיד הנראה לעין. אבל בלי כמה הפניות אי אפשר:
1. הקלאסיקה של ח' מיליקובסקי, גיהנם ופושעי ישראל על פי "סדר עולם"
2. מאמרה החשוב של י' מוניקנדם, "אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא"
3. על "מידה כנגד מידה", הפרק בשם הזה בספרו של ישי רוזן-צבי "הטקס שלא היה".
אי אפשר גם להתחיל להבין את ההקשר של חשיבות האמונה בתחית המתים, והיחס של היהודים אליה, בלי לקרוא את פרק טו באגרת הראשונה של פאולוס אל הקורינתיים, המתייחס בתמהון מהול בכעס (או שמא להיפך) לשמע הטענה "אין תחית המתים" (והלא זו הטענה האסורה לפי כתבי היד של סדר המשנה). פרק זה גם עוסק בחלק מהשאלות הפרקטיות שמעוררת האפשרות המבעיתה של תחיית כל המתים. כבונוס, בפרק הזה יש גם את אחד משני הציטוטים היחידים של כתבי הקודש הנוצריים בסדרת "הארי פוטר". (אין שם ציטוטים מהמקרא העברי, תעשו עם זה מה שתרצו).
[ב] לפרק חלק יש קטע גניזה כמעט שלם, שנוסחו שונה באופנים רבים ומסקרנים מזה של שאר עדי הנוסח. שונותו ניכרת גם בלשון, גם בנוסח ואפילו בסדר. הוא נקרא GM בדוקטורט של סבתו, שלא עסק בו באופן מסודר. זהו קונטרס פרקים המורכב מדפים רבים, מעין מחברת, שיש בו את פרק חלק ואת הפרק הראשון של מסכת מגילה. צורת לימוד זו, של שני פרקים צמודים, מצויה לא מעט בגניזה. שלמי אפרתי כתב מאמר מקיף ומרשים על הקונטרס, שעתיד להתפרסם בתרביץ בקרוב, וגם אני עסקתי בו מעט, בעבודה סמינרית שהוקדשה לדפים האחרונים של סנהדרין בקטע. הטכנולוגיה רדפה אותי כשעבדתי על הקטע, ועכשיו הוא מונח כמעט כולו לפנינו בצילומים מעולים במאגר פרידברג. (הם לא עדכנו את האפליקציה שלהם לאייפד, אז בגללם אין תמונות). מה שמעניין מאד בקטע הוא שאופי החילופים שונה בהלכה ובאגדה: באגדה יש פשוט תוספות של חומר או חסרונות של חומר (אגדה אחת חסרה, ואולי היא נמצאת במקום אחר בפרק!). לעומת זאת, בהלכה יש סוגיות בעלות מבנה אחר, שאלות מנחות אחרות וכו'. זה כמובן חלק מאופיים של הז'אנרים הללו: בהלכה יש סוגיות ובאגדה יש, ובכן, אגדות. ייתכן שאופי החילופים הללו יכול ללמד אותנו משהו כללי יותר על הלכה ואגדה. במהלך הלימוד, כשיזדמן, אציע תובנות על סמך הקטע הזה.
[ג] כמו שהעיר שרגא בר-און, (מורי פרופ') שלמה נאה העמיד בשיעוריו על כך שפרק חלק ממשיך למעשה את משנת סנהדרין ו, ב: "רחוק מבית סקילה עשׂר אמות אומ׳ לו היתוודה שׁכן דרך המומתים {ה}מתוודים שׁכל המתוודה ישׁ לו חלק לעולם הבא". ההמשך ההופכי של הלכה זו, שכל המתודה יש לו חלק, הוא "ואלו שאין להם חלק". ואכן ריש המשנה "כל ישראל יש להם חלק", חסרה מעדי הנוסח של "סדר המשנה". הקריאה הזו של נאה מסבירה לא רק את הקישור הזה אלא אף את מבנה הפרק כולו:
‏[ו,ב] שׁכל המתוודה ישׁ לו חלק לעולם הבא שׁכן מצינו בעכן [...] ומנין שׁניתכפר לו [על] ווידויו שנ׳ ויאמ׳ יהושׁע מה עכרתנ(י)⟦ו⟧ יעכרך ייי היום הזה *היום <הזה> {א}אתה עכור אין אתה עכור לעתיד לבוא*׃
[י, ג] עשׂרת השׁבטים אינן עתידין לחזור שנ׳ וישׁליכם אל ארץ אחרת *כיום הזה מה היום הולך ואינו חוזר אף הן הולכין ואינן חוזרין* דבר׳ ר׳ עקיבה ר׳ אליעזר אומ׳ *מה היום מאפיל ומאיר אף הן שׁהיא אפילה להן עתידה לאור להן*׃
הקובץ העוסק ב"חלק לעולם הבא" פוצל במשנתנו אפוא לשניים, אך מהמבנה, החותם מעין פתיחה, ניתן לראות שקובץ שלם לפנינו, הפותח בדרשות "היום הזה" ומסתיים בדרשות "היום הזה". ללא המבנה הזה התוספת של עשרת השבטים חסרת מובן. המבנה הזה גם מייתר לחלוטין את התוספת "כל ישראל יש להם חלק". להיפך: לא לכל ישראל יש חלק, אלא רק למתודים. הגויים – שנדונים בפירוט מסויים בתוספתא – לא קיימים במשנתנו ולכן גם ההכרזה "כל ישראל יש להם חלק" היא קצת חסרת מקום. הפרק העוסק באלו שאין להם חלק לעולם הבא הוא אפוא נספח להערת האגב שבפרק [ו, ב], והוא מצטרף לרשימת הנספחים הנוספים בסוף פרק ט במסכת ("אלו שמצילין אותן בנפשן" וכו'). כפי שהראה מנחם כהנא במאמרו בספר הזכרון למוריה ליבזון, זהו סופה המקורי של המסכת שאליו צורפה רק אחר כך רשימת "הנחנקים". בכך מתאשררת גם טענתו של אהרן שמש, בספרו ענשים וחטאים, על איחורה של מיתת חנק.