פוסט של יפעת מוניקנדם, שהתפרסם בקבוצת "יומי" בפייסבוק:

צא ע"ב (ופסחים סח ע"ב):
לסוגיה הקטנה השואלת בנוגע ליחס בין תחיית המתים ורפואתם שתי גרסאות:
1. ראבא ראמי: כתיב 'אני אמית ואחיה וכתיב 'מחצתי ואני ארפא'. אי חיוי מחיי אסויי מבעיא? אלא כך אמר הקב"ה, מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שמחצתי ואני ארפא.
2. רבא רמי: כתיב 'אני אמית ואחיה' וכתיב 'מחצתי ואני ארפא'. אמר הקדוש ברוך הוא: מה שאני ממית אני מחיה, כמו שמחצתי ואני ארפא.

השוואה של שתי הגרסאות הללו למקורות נוצריים בני התקופה העוסקים בפולמוס על תחיית המתים מצביעה על שלושה דברים. ראשית, היא מראה שיש כאן שני טיעונים שונים, על פי האחד בתחיית המתים קודם יקומו המתים כפי שהיו במותם, על תחלואיהם ופגמיהם ורק אחר כך ירפאו, כדי שאפשר יהיה לזהות אותם כמי שמתו ולא כאנשים אחרים (ולא משום שהקב"ה אינו יכול לרפא מתים). על פי השני, כשם שהקב"ה מרפא את מה שהוא מוחץ, כך הוא מחיה את מה שהוא ממית, ואם כן, כיון שהוא המית את הגוף (בעוד הנפש נותרה אלמותית), כך הוא יקים את הגוף ומכאן שתחיית המתים תהיה גם של הגוף ולא רק של הנפש.
שנית, ההשוואה למקורות הנוצריים מראה שבנקודה זו יהודים ונוצרים לא התפלמסו אחד עם השני על תחיית המתים ועל אופיה, אלא עמדו יחד כנגד עמדות נאו-פלטוניות ואחרות.
שלישית, היא מצביעה על חשיבות ההשוואה דווקא לענייני פילולוגיה והתפתחות הטקסט. שתי הגרסאות עומדות יציבות בכתבי היד השונים, ואף שהן דומות אחת לשניה, קשה לטעון שאחת התפתחה מהשניה, מגיהה אותה או כל השתלשלות דומה. היכולת לזהות כל אחת מהגרסאות כטיעון נפרד בפולמוס על תחיית המתים במאות הראשונות לספירה, הרבה לפני עריכת הבבלי, מצביעה על קדמותן של גרסאות אלה. כל אחת מהן מקורית לעצמה, והדמיון ביניהן הוא שהוביל להקבלה ביניהן, ולא להיפך.

ועוד על סוגיה זו במאמר המצורף.