הוא עמד בשער רכון קדימה, כופף מעט ברכיים רועדות, תפקידו היה לעצור את הכדור, שחס ושלום לא יכנס לשער אחרת הם יתאכזבו ממנו. הוא עמד שם נואש, רזה ובודד, לא היה לו סיכוי לעצור כדור בגופו כנגד שער כל כך רחב, הוא נורא פחד לאכזב אותם, כבר סימנו אותו חבריו בתור אחד לוזר, חסר לו עכשיו שיתברר שהוא באמת כזה, שלא יודע אפילו לעצור כדור בשער, הוא הזיל דמעה כשהבין מה יהיה באחריתו, כי הוא לא נועד להיות שחקן, לא בשביל זה הוא נברא, גם הוא סתם תקוע איתם בכיתה וחייב לשחק איתם בהפסקות, מוטב היה לו ללמוד במקום רציני, במקום שמשחקים בהפסקה חמש אבנים על הרצפה, במקום לבעוט בכדור ולהתעסק בעסקי שער.

בסוף ההפסקה הם הסתובבו כל קבוצת השחקנים והביטו עליו, הוא לא עצר שום כדור ואיכזב אותם בגדול, הם לא יאבו לסלוח לו שהביא להם כזה הפסד, איך הביא עליהם את הבושה הזאת, בגללו הם הפסידו במשחק, מעכשיו כל החיים שלהם ייזכרו כלוזרים שהפסידו משחק בהפסקה, הבושה וההשפלה הוציאה מהם את האגרסיות, הם הרביצו לו בעשרה מקלות, כל הקבוצה בבאת אחת ובזה אחר זה ביחד עד שהוא נפל וכאב וחדלו להכותו בשער כשקלטו שהוא מת.

כשהם חזרו לכיתה הם לא היו מרוצים מעצמם ומהתוצאות של ההפסקה, אף אחד לא רצה שיחסר תלמיד בכיתה, שישאלו אותו איפה הוא ויגיד שהוא נשאר שרוע במגרש בגלל שגרם להפסד, אף אחד מהם לא הרגיש באמת אשם, שהרגו בידיים או במקל, הוא מת כי הוא היה חלש ולא ידע לשחק. עכשיו לך תוכיח מי מהעשרה חבר'ה הוא הרוצח, כולם הרביצו אף אחד לא הרג אותו בידיים בכוח.

המורה ציטטה להם מהתנ''ך, ''ואיש כי יכה כל נפש אדם, מות יומת'' וכבר הייתה מוכנה להרוג אותם, אבל הם לא היו מוכנים למות, טוענים שלא הרגו את כל הנפש, רק מקצת מהנפש, קצת קצת כל אחד.

בנתיחה שלאחר המוות התגלה שהוא היה בכלל טריפה, היה לו חור במוח ואף אחד לא ידע, אולי בגלל זה הוא היה מפספס את הכדור כל פעם שהיה מתקרב לשער, זה הרגיע אותם לדעת שהוא היה פעם טריפה, עכשיו הם ישנים טוב בלילה, כי בית המשפט פטר את כולם מגזר דין מוות, פסק שהם הרגו אותו מת, ושלמרות שהם עשו מעשה, הם לא חתכו לו סימנים בגרון, האמא שלו אומרת שהוא היה גוסס בידי שמים, שאילו הם היו מתפללים עליו במקום להרביץ לו, זה היה ודאי מועיל לו ולהם, ושהם אחראים שהם פצעו אותו קשה, הפכו אותו לגוסס בידי אדם, ומסכן הילד, לא נותר בו טיפת כוח, הרים ידיים לשמים והותיר את עצמו בידי השם שישפוט אותם בעצמו.

השמים שמים להשם, השופט לא יכל לעשות לילדים הטובים כלום, הרגיש איך ידי בית המשפט כבולות, אילו היו הורגים את הטריפה בפניו, השופט מזמן היה הורג אותם, בו ביום ובלי עדים, עכשיו במצב הזה לא נותר לו ברירה, אז הוא פתר אותם ככה.

עכשיו שהכל נגמר בטוב, הם יכלו למהשיך להשתולל כדרכם של נערים שלומדים במסגרות חינוך, היכו אחד את השני במכה שיש בה כדי להמית ולמזלם אף אחד לא מת ולפעמים הרגו אחד את השני במכות שאין בהם כדי להמית. פעם אחרת הם הרגו את הטריפה שלא בפני בית דין ואי אפשר היה להזימם, ובסוף קם נער, רבע את הטריפה והשפילו בפני בית דין. שאל אותו השופט כלום אינך מתבייש, ענה אותו פוחז שפטור הוא מעונש, כי רבע את הטריפה ולא היה בו כדי להינות, חש כאילו ששימש את המת, לא נהנה בכניסתו וגם לא ביציאתו.

קרא לו השופט שיעמוד ומשעמד בפניו הרגו במקום במכת חרב אחת לצוואר, ונהנה מאוד ביציאת נשמתו.