רב המנונא אירכסו ליה תורי
פגע ביה רבה רמא ליה מתני' אהדדי תנן העובד עבודת כוכבים עובד אין אומר לא והאנן תנן האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד
א''ל באומר איני מקבלו עלי אלא בעבודה

צ"ע למה הקדימו כאן ששווריו של ר"ה נעלמו לפני הדיון בינו לבין רבה?
וכן יש לשאול כיצד יישב קושיית רבה הרי תרוצו מסביר שהאומר 'איני מקבלו אלא בעבודה' -פטור כלומר דן במציאות של אומר כפי המשנה הראשונה ומאידך מסביר דינו של הפטור שזה המשנה השניה אם כן כלל לא יישב קושיית רבה?
עוד יש לשאול למה לא נתן דעתו בעצמו לכך שתרוצו לא שלם?

נ"ל לבאר כך, מי שיושב בבה"מ ושומע ששנינו "האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד- חייב" פשוט לו שכך ההלכה שהרי האומר אמר דבריו בידיעה גמורה וממילא בהסכמה מוחלטת לדבר ואם כן מוכח שקיבל עליו לאלוה את הע"ז לה הבטיח לעבוד

כששמע ר"ה את השאלה הוא היה טרוד בשווריו ולכן ענה תשובה רק כדי להתחמק מרבה, כלומר דיבר רק 'לצאת י"ח מחברו'
אם כן תשובתו הישירה של ר"ה אכן אין בה תשובה לשאלת רבה אך מצבו עונה ועוד איך על הקושיה
הרי בניגוד למה שסובר אדם היושב בבה"מ (שכל דיבור של בנ"א זה נובע מחשיבתו המעמיקה וגילוי רצונו הפנימי באמת) כל מי שמסתובב בחוץ יודע שאדם שמבטיח משהו רוב הסיכויים הם שהוא לא מתכוון לכך וגם אם מתכוון כלל לא בטוח שחבוא לידי מעשה וגמירות דעת הדבר
אם כן התרוץ לקושיית רבה פשוט ונלמד ממצבו של ר"ה ולא מתשובתו, שהרי רואים אנו שאפי' ת"ח גדול עלול לומר דברים לא ממחושבים עד הסוף בהיותו טרוד וכך יש לבאר המשנה שפוטרת המדבר עד שיעבוד ממש כי היא דנה בסתם אדם ש'פיהם דיבר שוא' ואין לחייבו על דיבורו בלבד ואילו המשנה המחייבת על דיבור דנה באנשים מיוחדים שכל דבריהם מדודים ואכן מגלים את גמירות דעתם בדבר, זה אכן מקרה ייחודי ורק בו ניתן לחייב על דיבור בלבד