שמואל הקטן גדול היה
ישב הוא עם חבורת דיינים בעלייתו של רבן גמליאל שהיה אז הנשיא, קיבל ממנו הזמנה והגיע מוקדם עם אור ראשון של שחר, הוא ישב מכונס עם חבריו כי אין התורה נקנית אלא בחבורה, ולמרות שהיה מכונס איתם, התבודד עם בוראו עד שחש שהוא אוהב אותו בכל מאודו, וככל שחש את גודלו ועוצמתו כך חש את שפלותו וקטנותו, קראו לו שמואל הקטן אבל באמת גדול היה, בחכמה ובתורה בחסידות ובענווה.
ראה שהנשיא כועס כי הוא לא אוהב שלא ממושמעים, הזמין שבעה ומצא שמונה, הרגיש שמואל הקטן-גדול שמדברים עליו, קם ואמר שבא ללמוד, רוצה להיות סטאז'ר, אמר לו רבן גמליאל ''שב בני שב'' כי ראוי הוא לדון ולעבר את השנה, להחליט מתי יום חג ומתי יום של חול בשבוע.
הוא למד תורה והלכה למעשה, דן את כל העולם לכף זכות, ודאג תמיד להישמר מהגאווה, קראו לו הקטן אבל גדול היה, ומשמתו הנביאים, חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל, העולם נכנס לחושך וכבר לא היה חג ושמחה כמו פעם.
הוא ישב בעליה ביבנה, ערב חג היה, באותו ערב חייבים לשמוח עם או בלי רוח הקודש אז הוא היסב בשולחן החג ולמד עם חבריו תורה בלילה ההוא, שמעו בת קול לוחשת, שיש כאן צדיק בתוכם וראוי הוא לשכינה אלא שאין דורו זכאי לכך, הביטו בו חבריו כי הבינו שראוי הוא לנבואה, אבל שמואל הקטן-גדול משים עצמו כקטן ולא מגלה להם את נבואתו.
בערוב ימיו הוא ישב איתם בחבורה, הרגיש שהשלים את ימיו ומילא את תפקידו בעולם, הגיע שעתו להחזיר את נשמתו המושאלת למי שהשאיל לו אותה. יצאה בת קול מפיו וגילה להם נבואה ''שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא ושאר עמא לביזא'' צרות רבות עתידות לבוא על העולם, הוא ראה בעיניו שואה ופוגרומים, מראות אכזריים מעולמו של השטן, אבל הוא ידע שזה אף פעם לא הזמן לכפור באלוהיו, הצטערו חבריו על גורלם המר, אמר להם שהכול לטובה והם האמינו לו כי כגודל ענוונותו כך גודל כוחו לומר להם שזה לטובה, השיב את נשמתו בקדושה, והותיר להם בעולם את כוח אמונתו, והם האמינו יותר כי נסך עליהם ביטחון שהכל הכל לטובה, גם אם לא מבינים וגם אם הכל נחרב.
הספידו אותו חבריו, הי חסיד הי עניו תלמידו של הלל הזקן, תלמודו בידו, מוזמן הוא לחיי עולם הבא, לא קטן הוא שמואל הקטן, אלא שמואל הקטן – גדול היה.