בשאלה אם יש להעדיף דין ש'יקוב ההר' או הפשרה ש'עושה שלום' אפשר לזהות התיחסות לשאלה יסודית בתפיסתנו את התורה, והיא- האם התורה היא חוק אלוקי המונחת על העולם ושאמור לשעבדו לרצון ה' (ולא משנה כלל מה 'חושב עולם זה כי אמור להשתעבד לגמרי לתורה') או שמא התורה היא רק תגובת ה' לעולם האנושי ובעיותיו ורק מהווה הדרכה ליישור העולם כעצות אלוקיות המכוונות לטוב אלא שניתן להגיע ליושר גם לולא התורה האלוקית?

ניתן לומר שלמ"ד 'יקוב הדין את ההר' תכלית העולם היא לגלות התורה- השכל האלוקי הנבדל וזה תכלית בריאת הנבראים ואם ניתן לברר דין תורה אז וודאי עדיף לעשות זאת ולהביא העולם לתכליתו ולא 'לבזבז' ההזדמנות לגילוי התורה על עניין לא עקרוני כ'שלום' (נ"ל שכך היתה גישת המהר"ל בכתביו)
אולם מ"ד שפשרה עדיפה כי גדול השלום סובר אחרת- תכלית מצוות (לפחות דיני הממונות) שבתורה היא רק לתת מערכת חוקים שעשויה להסדיר את היחסים בין בני האדם כדי שיהיה שלום בינהם אולם אם בני האדם מצליחים לייצר הסכמות בינהם כך שלא נזקקים לדין הרי הדבר עדיף בעיני ה' שהרי כל דיני הממונות הם רק בדיעבד ולא כרצון עצמי של ה', כך למשל אם לכולם היה ברור שאסור להזיק וכל מי שמזיק את חברו היה ברור לו שחייב לפצותו והיה עושה זאת גם ללא ב"ד היה הדבר רצוי ביותר בעיני ה' וזו חברה מתוקנת יותר מאשר זו שכל חבריה חיים בה 'על דין תורה' ורובם עורכי דין.

מדברי הנביאים נראה שהגישה השניה היא הנכונה בעיני ה' ולמעשה כך גם נראת הכרעת ההלכה בסוגייתנו.

האם גם שאר המצוות שבתורה הן רק דיעבד או שמא במצוות שבין אדם למקום זה רצון עצמי של ה' שכלל לא תלוי בנו?
תשובה מעניינת לכך ניתן לדייק בדברי הרמב"ם בהלכ ע"ז (פ"א ג):
כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַל אֵיתָן זֶה הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ וְהוּא קָטָן וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְהָיָה תָּמֵהַּ הֵיאַךְ אֶפְשָׁר ... וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק מִתְּבוּנָתוֹ הַנְּכוֹנָה. וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל וְהוּא בָּרָא הַכּל וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱלוֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ. וְיָדַע שֶׁכָּל הָעוֹלָם טוֹעִים וְדָבָר שֶׁגָּרַם לָהֶם לִטְעוֹת זֶה שֶׁעוֹבְדִים אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַצּוּרוֹת עַד שֶׁאָבַד הָאֱמֶת מִדַּעְתָּם. וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִכִּיר וְיָדַע הִתְחִיל לְהָשִׁיב תְּשׁוּבוֹת עַל בְּנֵי אוּר כַּשְׂדִּים וְלַעֲרֹךְ דִּין עִמָּהֶם וְלוֹמַר שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בָּהּ וְשִׁבֵּר הַצְּלָמִים וְהִתְחִיל לְהוֹדִיעַ לָעָם שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶלָּא לֶאֱלוֹהַּ הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת וּלְהַקְרִיב וּלְנַסֵּךְ כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּהוּ כָּל הַבְּרוּאִים הַבָּאִים... וְיָשַׁב יִצְחָק מְלַמֵּד וּמַזְהִיר. וְיִצְחָק הוֹדִיעַ לְיַעֲקֹב וּמִנָּהוּ לְלַמֵּד וְיָשַׁב מְלַמֵּד וּמַחֲזִיק כָּל הַנִּלְוִים אֵלָיו. וְיַעֲקֹב אָבִינוּ לִמֵּד בָּנָיו כֻּלָּם וְהִבְדִּיל לֵוִי וּמִנָּהוּ רֹאשׁ וְהוֹשִׁיבוֹ בִּישִׁיבָה לְלַמֵּד דֶּרֶךְ הַשֵּׁם וְלִשְׁמֹר מִצְוַת אַבְרָהָם. וְצִוָּה אֶת בָּנָיו שֶׁלֹּא יַפְסִיקוּ מִבְּנֵי לֵוִי מְמֻנֶּה אַחַר מְמֻנֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשָּׁכַח הַלִּמּוּד... עַד שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְחָזְרוּ לִלְמֹד מַעֲשֵׂיהֶן וְלַעֲבֹד כּוֹכָבִים כְּמוֹתָן חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי שֶׁעָמַד בְּמִצְוַת אָבוֹת. וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַד שֵׁבֶט לֵוִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכִמְעַט קָט הָיָה הָעִקָּר שֶׁשָּׁתַל אַבְרָהָם נֶעֱקַר וְחוֹזְרִין בְּנֵי יַעֲקֹב לְטָעוּת הָעוֹלָם וּתְעִיּוֹתָן. וּמֵאַהֲבַת ה' אוֹתָנוּ וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים וּשְׁלָחוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּתְנַבֵּא משֶׁה רַבֵּנוּ וּבָחַר ה' יִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה הִכְתִּירָן בְּמִצְוֹת וְהוֹדִיעָם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ וּמַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכָל הַטּוֹעִים אַחֲרֶיהָ:

נראה מדבריו שכללות המצוות שנצטווה משה היתה רק כתגובה לטעות הע"ז אך לולא טעות זו ניתן היה להשאר עם תורת האבות שבאה להם מכליותיהן- תורה אנושית שלא נזקקת להשראה עליונה כלל!