הוא תמיד דגל בפשרה, כי אהב שלום ורדף שלום, בשביל מה לריב ולבזבז עצבים בבית המשפט, בסופו של דבר, מה בן אדם רוצה, צדק! אז את הצדק ידע להשיג בדרך פשרה ושלום.
פעם פגש באדם שחייבו אותו קנס גבוה, יותר מארבעה אפסים, אז הוא ישב אתו עד שזימר ושמח, עד שהבין הלה שלא הפסיד כלום, שכנראה גזילה הוציאו מידיו ושבטח ניצל מדינה של גיהינום.
היו שסברו שייקוב הדין את ההר, אחרים חשבו שזה רשותו של הדיין לפשר או לדון, אבל הוא סבר אחרת, שזה מצוה להציע פשרה, מצוה לדיין להשכין שלום, כי לא רק דיין היה, כהן ונביא, בכור היה, אחיו של מנהיג הדור, כהן גדול, מנהיג את היהודים בזמן שאחיו נעדר.
פתאום הוא קלט אותם מתלהמים, ''מה יש להם להתלהם, שישובו לאוהליהם'' רצה לומר להם בדרכו הנעימה, אבל הם מתלהמים, טוענים שהמיטה צרה באוהל, רוצים מיטה זוגית שני מטר רוחב לפחות, הם דורשים צדק חברתי.
ראה אותם אהרון מחזיקים שלטים גדולים, צועקים במגפון ''צדק חברתי'', מתלהמים וזורקים בקבוקים באוויר, רוצים יותר כסף, אלוהים מזהב טהור, בצורת אדם או בהמה זה לא משנה, העיקר שיביא בידור, שיביא קצב וקצף, מהבירה או מהאל, זה לא משנה.
שמע אהרון את חרפתו ואדיש היה, הוריד מעליו מאה דינים רעים, הביט בהם וראה אותם מקריבים קרבן אדם על מזבח השלום, רצה להוכיחם בכליו שבתיקו, אבל מקל ורצועה, שופר וסנדל לא הועילו לפני ערב רב טרוף מטריפים והזיות.
''שמא יהרגו במקדש כהן ונביא?'' נבהל וראה שעתידים לעשות כן לזכריה בן יהוידע ועתיד ליחרב בית המקדש בגללם, הצטמרר כולו כשראה חרב מונחת בין ירכיו, שערי הגיהינום נפתחו והוא שמע צחוק מרושע ופחד גיהינום סובב את המחנה באותו הלילה.
רצה לדון אותם כמלך להעמיד להם ארץ כי בקי בטיב הדינים ומלא חכמה הוא אבל נכנס בו הפחד אסף את דיבורו, אגר בתוכו את האמת. חשב להעמיד להם דיין שאינו הגון אבל לא רצה לטעת אשירה אצל מזבח.
ביטל אהרון מעצמו את הדינים כי עניו וצדיק הוא, ביטל את כבודו כי יודע הוא שלא לעולם חוסן, עשה עצמו ככהן עני שמחזר על הגרנות, לא אלוהי כסף ולא אלוהי זהב עשה, בא בשביל להשכין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, אז דן אותם בצדק, אמר בעצמו, ''מוטב שיעבדו לעגל, אולי כך יהיה להם תקנה בתשובה''.
איי איי איי