כיוון שהכרנו את טטריגון וכו'.

מעניין להעיר ששימוש במושגים גיאומטריים אינו שכיח בחז"ל: סוכה עגולה מכונה "סוכה העשויה כשובך" או "סוכה העשויה ככבשן" , והמושגים "משולש" (במובן של הצורה ההנדסית) ו"מחומש" לא מוזכרים בחז"ל כלל בעברית.

(משולש מכונה "תלת קרנתא" (ביצה כח., חולין צה: ומעין זה בבבא מציעא כג:), שהוא תיאור ולא שם, או ביוונית – "טריגון" (משנה נגעים פי"ב מ"א, נזיר ח:, בבא בתרא קסד:). מחומש מכונה ביוונית – "פנטיגון" (בבא בתרא קסד:) או "פונטיגון" (נזיר ח:)).

מושגים אלו חדרו לעברית לראשונה בראשונים מארצות האסלאם, יחד עם לימוד ספרי היוונים, תרגומיהם וכתיבת ספרים יהודיים בנושאים אלה (חיבור המשיחה והתשבורת לרבי אברהם בר חייא הנשיא שער א פיסקאות 16 ו-20, ספר המספר לאבן עזרא עמוד 79).


ישנה תופעה דומה לגבי מושגים לוגיים. שמות מושגים הגיוניים (המילה העברית ללוגיקה - ניתוח הסברות), דהיינו שמות המתייחסים לניתוח של הסברא, לא נמצאים בדברי חז"ל. לצורך כך הגמרא משתמשת בלשון מושאלת. למשל: במקום המושג ההגיוני "שלילת הסיבה", הגמרא משתמשת במשפט המושאל "מבריח ארי מנכסי חבירו" . במקום המושג ההגיוני "אמצעי" , הגמרא משתמשת במילה "הכשר" המושאלת מעניינים הלכתיים – הכשר טומאה, מכשירי אוכל נפש.
המושגים ההגיוניים התקבלו בתקופת הראשונים, וראש המדברים בהם היה המגיד משנה. הוא החל להשתמש במושגים: בפועל, סיבה, איכות, כמות, מהות ועוד. המקור למושגים אלו הוא תרגומי ספרי הפילוסופיה (המידות לחקר ההלכה, מבוא, תחילת פרק ח).
בדור שאחריו, רבי יצחק קנפנטון היה הראשון שהשתמש במושגים אלו בשיטתיות כדרך לימוד הגמרא. בספרו "דרכי התלמוד" הוא מרבה להביא מושגים הגיוניים: מושכל ראשון, היקש הסיבוב, היקש החילוף, קושיות הפכיות, סיבה ותכלית, ועוד רבים. הוא אף מזכיר במפורש את "בעלי מלאכת ההיגיון" . ובכלל, כל ספרו מבוסס על חשיבה ע"פ כללי ההיגיון.