לישיבה של מטה הוא כבר זכה, כל השערים היו פתוחים בשבילו, שערי תורה ותפילה, שערי דמעה ואפילו שערי ייסורים, את הכול הוא כבר צלח, העולם הזה היה בכיס הקטן שלו, כלום לא חסר לו, לא כסף ולא נכסים, גם דאגות לא היו לו, רבי אמיתי הוא.
אבל עכשיו הוא דואג, לעמוד ולהיכנס בישיבה של מעלה, וכשם שאהוב על הבריות ועל התורה כך ודאי אהוב הוא בהיכלי הקדושה, אבל האדם הגשמי לא יודע מה יהיה, לכן הוא קירב את כולם לתורה, לא חסך מעמלו, חיזר אחרי ילדים, אחרי בניהם של חבריו, אחרי כל בני הארץ, לבטל גזירות רעות מהארץ ולקדש את שמו ברבים.

כשחיפש את בנו של רבי אלעזר ברחוב, אמרו לו הנערים שהוא עבר שכונה, לדאון טאון רובע הזונות, מצא אותו מתעסק ביופיו, מסלסל בשערו, העריך את בבועתו, בשבילו נברא העולם, הזונות התאהבו בו, שילמו לו מחיר מופקע, העריף עליהן מיופיו, יופי שירש מאבותיו.

התחלחל רבי, הפך אותו על פיו, כפה עליו עול תורה הפך אותו לרבי, לרבי יופי, רבי יוסי, עשה אותו חכם כבש לו את יצרו, מסר אותו ביד דודו תלמיד חכם שילמד אותו פשט ודרש רמז וסוד, אבל יוסי התגעגע, חש בדידות בבית המדרש, סגרו עליו הקירות הרחוב קרץ לו לבוא, בתפילתו בכה, ''אני רוצה לחזור לסורי, אני מתגעגע לקרייה'' ודמעות של צער ריחפו באולם התפילה. בן של צדיק נכד של רבי והתורה מסרבת לעבור בירושה מעצמה.

גער בו דודו, על חכמתו שמתבזבזת, בגדים מזהב החליפו את הג'ינסים הקרועים, מבחנים קשים נבחן להסמכה לרבנות, הכול לזרוק לטובת הזונות במדרכות?!, אפילו ג'יגולו מצוי היה מבין שזה לא הגיוני, ורוח ההיגיון נכנסה במוחו, נשבע וקיים, קבע את מושבו והלך בדרכי טובים, דרכי אבותיו הקדושים.

התקדם בלימודו, והאיר את אור התורה, למד במתיבתא של רבי, התקבל להיכל הקבועים וקולו הערב חימם את ההיכל. שמע רבי את קולו הערב, זיהה את קול אביו, נזכר בו, ברבי אלעזר בן רבי שמעון והתמלא געגוע, קרא עליו פסוק, פרי צדיק עץ חיים, פריו של הצדיק שר את הגמרא בהיכלו, לוקח נפשות חכם, אמר על דודו, כי החזירו למוטב ותיקן את עולם התורה לדורי דורות.

בערוב ימיו הם ליוו אותו לתחנה האחרונה, רצו להכניסו למערה, ליד האב והסב רבי שמעון, אבל עכנא עמד בפתח, ואיים להרוג את מי שיעז להתקרב, חתם בגופו הגס את הפתח למערה, הכניס את זנבו לתוך פיו כדי למנוע מעצמו לפגוע בערסו. עמדו מלוויו מלכת, פחדו מעכנא שומר הפתח, בסוף העיז אחד, ובלשון של רחמים אמר לו ''עכנא עכנא, פתח פיך ויכנס בן אצל אביו'' אבל עכנא לא פתח, והם לא העיזו להתקרב, ישבו במערה הסב והאב, למדו תורה יומם ולילה, היו בצער מערה וזכו להיכנס באישורו של עכנא, חיכו לו בפנים האב והסב, בני נכדי תבוא אלינו קראו, אבל עכנא הרשע סגר וחתם, הפריד את הנכד שלא יכנס, המערה שמורה רק למי שחווה את צערה, הנכד נקבר בחוץ ועכנא קפא במקום, זכה הנכד להמשיך את תורתם, מכאן והילך לא פסקה מזרעם, בימים הכי קשים לעם ישראל, התורה שלהם חיזרה עלינו, אשרי יולדתם אשרי זרעם, תורתם אמונתנו מעתה ועד עולם.