היא רק גמרה לקבור אותו והיא כבר אורזת, כשהיא חזרה מההלוויה ליוותה אותו בדרכו האחרונה, עכשיו היא חוזרת לביתה
לדרכה האחרונה שלה, כבר היא מכינה את המזוודות עם כל החפצים, עם כל מה שהיא אגרה חמישים שנה איתו. הם חיו יפה ביחד, היא דאגה לו ערב ובבוקר, עבדה קשה בשבילו ובשביל הילדים, העיקר שישב וילמד תורה, העיקר שהם ילמדו תורה, הייתה אומרת במשך כל חייה, עבדה ופירנסה את ביתה במרץ, דאגה שלא יחסר לחם לאף אחד, שכולם יהיו מכוסים היטב.
עכשיו זה כבר לא משנה, האדמה מכסה אותו וללמוד תורה הוא כבר לא יכול, הילדים כולם גדולים, הפכו הערב לשותפים, הם צריכים לחלוק את הירושה, את הדירה ואת כל הכספים, היא תקבל מאה זוז כמו שכתוב לה בכתובה ותלך עוד מעט מביתה לדרכה. חמישים שנים של זיכרונות, היא אורזת במזוודה, חמישים שנים של אהבה, משאירה אחריה את הקירות והרכוש, ''מה אני צריכה את זה'' אומרת לעצמה, היא לא צריכה את זה, לא מגיעה לה כלום, ככה כתוב בתורה, כנראה שככה זה באמת.

הבנים והדוד מתווכחים על הירושה, הם טוענים שהם ''שארו'' של אבא שלהם זכרונו לברכה, עכשיו הסבא בא טוען שקרוב הוא אצל המנוח, סך הכל זה היה בנו-שארו, אבל הם אוחזים חזק בכל הרכוש, מרגישים קרובים אצל אביהם, קרובים יותר מכל אחד אחר בעולם, הם היחידים שיכלו להתייעד ולגאול שדה אחוזה מאבא שלהם, עכשיו הם אומרים עליו קדיש, אבל לא על הירושה שהותיר, הדוד מגיע, רוצה לגיד קדיש, גם הוא רוצה ירושה, בלעדיו אין מצוות יבום בעולם, הוא נזכר כמה הוא אהב אותו לפני שנפטר, אבל הם לא מסכימים, מה להם ולייבום, הם הרי בחיים, אבא שלהם זה שמת, איזה ייבום הוא רוצה לעשות? הם תמהים עליו, מציעים לו שיגיד קדיש על הירושה. בסוף הם, הבנים, שניים, שני בונוסים, גם יכלו ''להתייעד'' וגם לגאול שדה אחוזה, הוא עם היבום שלו בקושי בונוס אחד, אז הם לוקחים את כל הכסף חולקים ביניהם הכל.

סוף מערכה