הגמ' דנה בדיני מים שאובים מתי נפסלים ומתי לא ומציינת שקיי"ל שהפסול הינו מדרבנן.

אומנם יש לשים לב לכמה עניינים חשובים שגורמים לבלבול בהבנת הנושא (בלבול זה מופיע גם בכתבי הראשונים..)

מהתורה כל מים שתלושים מהקרקע (והנמצאים בכלי בכלל זה) מקבלים טומאה אם נוגע בהם אב טומאה, ממילא גם אין להם שום יכולת לטהר מטומאה שהרי לא רק שהם לא מטהרים אחרים אלא הם נטמאים בעצמם ומעבירים הטומאה הלאה ומטמאים השותה מהם וכו'.
טומאה זו הינה כאמור מדאו' ומצד זה כאשר המים שאובים ועדיין בתוך הכלי הינם פסולים מלטהר מדאו'!

המושג 'מים שאובין' שפסולים מדרבנן מתייחס למצב שבו המים חזרו לקרקע אחרי שהיו תלושים והוכשרו לקבל טומאה.
הסבר- מהתורה מים שבקרקע טהורים ומטהרים טמא שטובל בהם, גם אם חלק מהמים עלו יחד עם הטמא מבור המקווה (ובכך נתלשו ונטמאו) ואז חזרו ונפלו לתוך הבור הרי שהמים חוזרים להיות טהורים מהתורה ושוב יכולים לטהר הטמאים. זה דין תורה!
מדרבנן גזרו טומאה או פסול על מים שהיו במצב כזה- שנתלשו וחזרו לקרקע והגבילו את האפשרות שמים אלו יוכלו לטהר למצב שמים כאלו הינם רק פחות ממחצית המים שבמקוה ו(או) שהגיעו למקוה לא ישירות מהכלי שבו נשאבו אלא שנשפכו קודם על הארץ ומשם נמשכו לתוך המקוה, במצבים אלו לא גזרו חכמים פסול על המים והם יכולים לשמש שוב לטהרה כבדין תורה.