הוא שילם לו בנדיבות על השדה שלו, כמו שהם סיכמו בחוזה, בשדה כזה גדול הוא מתכנן לזרוע בדמעה ומקווה מאוד לקצור ברינה, את זה הוא יודע, שזה תלוי רק בו אם ירד מספיק גשם או שלא.

עכשיו שגמר לשלם לו כמו שהם סיכמו, הוא לוחץ את ידו כדי להיפרד ממנו לשלום, רוצה לאחל לו המשך נעים בחיים, להודות לו שעושה אתו עסקים ולהתקדם, השדה בור מחכה לו.

אבל המוכר, אדון לוי, לא מרפה, שומר את כף ידו בתוך ידו, מחייך לו חיוך נדיב ומזכיר לו שמעכשיו כל המעשרות שבשדה, שלו.

הוא חשב שזאת בדיחה, מה הוא משנורר מעשרות כשהוא מקבל יותר ממיליון דולר קש, איזה מעשרות הוא רוצה, עוד לא זרעתי, דמעתי וקצרתי, השדה בור, כנראה שגם הוא, מבקש נדבות שעוד לא באו לעולם בזמן שהוא מחזיק בכיסו את הצ'ק. אבל הוא המוכר, מר לוי, לא עוזב את ידו, ''שיירתי לי בשדה מקום למעשר, לא יודע איפה בשדה, היכן שהוא, עמוק בתוך כל הדונמים, לי ולבניי'' אמר ושחרר לו את היד.

כעבור שנים מועטות השדה שלו הניבה, הוא החזיר את ההשקעה בשנים מועטות, אף חקלאי לא הבין איך הברכה כל כך מצויה בתבואתו אבל הוא הבין מיד שזה בזכות המעשרות ללוי, לא התקמצן עליו, ההפך, עכשיו הוא מעריך אותו עוד יותר.

החליט שכדאי לעשות אתו עסקים, ביקש עם הרווח לקנות את הבית, הסכים הלוי על מנת שהוא שומר לעצמו את הגג,
למחרת העסקה, החליט הלוי לבנות על הגג בית ומרפסת, על הגג של הבית המכור, לחפור לעצמו מחסן מתחת לבית, לבית שהוא רק אתמול מכר, לקדוח לתהום הארץ ולבנות עד רום הרקיע.

הרגיש הקונה איך הוא סוגר עליו, בונה לו תחתיו ומעליו בניין, הדוד שמש בדירה נותק כי הוא לא היה כלול בעסקה, גם לא הבור מים בחצר, גם לא בעסקה. בהתחלה הוא כעס, קיווה שבבוא היום יעבור והוא יפטר ממנו, ובהמשך השלים עם שכנו מעליו ומתחתיו, כי הברכה הייתה מצויה אצלו בשפע, בשדה ובבית לא חסר לו מהומה, כי הוא חי חיים מלאים במובן הכי גשמי שיש, עובד את השדה, ומשביע את ביתו.

ובערוב ימיו הטמינו אותו בתוך בור ודות עמוק באדמה, דחף אותו מלאך המוות לתהום הארץ, הכי קרוב למרכז הגלובוס, רצה שיקבר שם כי הניח חיי עולם ועסק כל חייו רק בלזרות ולקצור, ולפתע הגיח משום מקום הלוי, קיבלו במאור פנים והגביה אותו מתהום ארעא עד לרום הרקיע, ובזכות שכנו הלוי זכה גם לחיי עולם הבא.