לכבוד חברי הפורום

א) רשב"ם ב"ב ל. מאי בעית בהאי ביתא, שהכל יודעין ששלי היה עכ"ל 
וצע"ק מדוע שינה פירושו דלעיל כט: כתב שיש לו עדות שהיה שלו,
אם לא שנדחוק שגם כאן הכוונה לעדות.. וצ"ב

ב)רשב"ם ל: ד"ה אמר רבא דינא קא"ל - המערער ויטול שדהו דאפילו אדמון ורבנן לא פליגי אלא בדעביד המערער מעשה לסייעו ללוקח לקנות שדהו אבל בדבורא בעלמא כולהו מודו כרבא כדמפרש ואזיל "ואע"פ שהחזיק בה ג' שנים בלא מחאה יפסיד דהא חזקה שאין עמה טענה היא שמודה הוא שלא לקחה מיד הבעלים כי אם מיד איש נכרי שאין ידוע שהיה לו חלק בה אפילו יום אחד ולא מצי טעין אמאי לא מיחה מערער בתוך שלש דהיכא אמרינן דמפסיד מערער בשתיקתו היינו היכא דטעין אידך מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה דעד שלש שנים מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר הלכך זה שלא מיחה והוא לא נזהר בשטרו הפסיד אבל הכא דמודי מחזיק דלא מיניה דמערער זבניה שהוא בעל הקרקע ובעדים זבנה לא הורע כחו של מערער בשתיקתו שהחזקה במקום שטר מכירתו עומדת וכיון דאין שטרו מועיל לו שהרי מגזלן לקח אף חזקתו אינה כלום"
לכאורה מ"ואע"פ" עד הסוף הוא אריכות שלא לצורך וצ"ע 
ובאמת דרכו של הרשב"ם להאריך ואין לדקדק כ"כ ביתור לשון כמו שיש לדקדק ברש"י אולם כאן הפריז על המדה
שו"ר בדברות משה שהניח בצע"ג 
נא להאיר עיני בזה

ג) רשב"ם ל: ד"ה שני חזקה טובא קאמינא - שקדמו לשטר שלך הרבה ויש לי עדים בכל החזקה כדמפרש לקמיה אבל לפיכך אמרתי שני חזקה סתם שלא הייתי יודע שהיה לך שטר של ארבע שנים שאצטרך לטעון ולפרש שני חזקה טובא עכ"ל 
ועיין בהגהות הב"ח וז"ל כדמפרש לקמן ולפיכך אמרתי כצ"ל ותיבת אבל נמחק
ולכאורה קשה, 
א) מש"כ הרשב"ם "כדמפרש לקמיה שיש עדים בכל החזקה" לא מצאתי בגמרא, ואם כוונתו שהוא מפרש כן לקמן הול"ל כדאפרש וצע"ק 
ב) מדוע שינה הב"ח לשון הרשב"ם מ"לקמיה" ל"לקמן" ובפרט שידוע שלקמן היינו מופלג ולקמיה בסמוך (כמוש"כ בכללי רש"י) ואפילו אם רש"י לחוד ורשב"ם לחוד, מ"מ מדוע הגיה כן וצ"ע

החותם בכבוד רב,
שמואל דוד