הוא ישב בתוך החורשה עמוק בין העצים, מתבודד בתוך עצמו ומתפלל לרב שלו שבשמים, שימליץ עליו לפני ריבונו של עולם. הוא ישב
שם בשקט והרהר על חייו, כי הוא הרגיש בקצה, שהוא מתח את החבל יותר ממה שהוא יכול למשוך, נשבה עליו רוח מערבית, רוח של שכינה והתבודדות, הוא הכיר את הרוח הזאת כי היא נושבת באופן תדיר כשהוא מתבודד. אז הוא הוציא את הסידור מכיסו, להתפלל תפילת מנחה, ביקש רחמים מרבו, שישפיע בעולמות העליונים והרגיש איך רוח צפונית נכנסת לו לתפילה, רכה ומתוקה, צלולה וממתקת לו את הדינים והופכת את תפילתו לתפילת רחמים.

וכשהגיע בתפילה לשמע קולנו, עלו לו מחשבות רעות שהפריעו לו בתפילה, על התקופה הקודמת כשהיה חילוני, קטנות המוחין מנסה לגמד לו את תפילתו, פחד שמא הוא עומד להחריב את העולם, חש ברשעותו איך הוא עומד ללחוץ על הכפתור של פצצת אטום, ורגע לפני שכמעט החריב את עולמו, צעק ''טאטע'' ארוך בשארית כוחותיו, הרגיש איך מלאך בן נץ מתיישב לו על הכתף, מעמיד עליו רוח דרומית בכנפיו הטובות כדי שלא יחרב עולמו.
הרגיש כמה הוא מבולבל, אין לו את הרב שיושיע אותו, ניסה להפוך את תורותיו לתפילה, פונה בתפילה לכיוון מערב לתור אחר כבוד השכינה, ''אייכה?'' הוא צורח, כי הוא מרגיש בתוך ההסתרה, ''הודיעו לי מקום תפילה!'' צועק ומתחנן לכל הרוחות שבתוך ההסתרה, מזהה את דמדומי השמש בכיוון מערב, וחושב שמצא כיוון בתפילתו, אבל שמש עייפה, רוצה ללכת לישון, לא להתבודד ולהתפלל בתוך הלילה, היא מכבה את האור גומרת להשתחוות ופונה ברוורס לכיוון מזרח.

וכשגמר את תפילתו פסע לאחוריו, אמר עושה שלום והתעורר אצלו כוח, השמש התחלפה בירח, והוא חש את השכינה בקרבו, פה, לידו, אתו, בתוכו, בכל מקום, לא כמו בשר ודם, גם לא כשליח שעושה את שליחותו, עכשיו הוא זך וטהור, מתחבר למשלח שנמצא אצלו בכל מקום, חש את השכינה שמלווה אותו תדיר, איפה שהוא רק נותן לה להיכנס היא נכנסת, בעל הבית נמצא אצלו בכל תאיו, בלב ובמוח, בכליות ובכבד. כי בית המקדש הגשמי חרב בעולם הגשמי, אבל בעולם הרוחני שלו, הוא בנה אותו אצלו עם שכינה בכל מקום, מגשימה לו את הרוח הצפונית הטובה, מרגיש איך הגשם יורד מאוצרו הטוב מרטיב לו את הכובע והחליפה השחורה, כשהוא מחכים ומדרים, הוא חש בליבו מנורה מזהב מאירה, וכשהוא מעשיר ומצפין אז הוא חש בבטנו שולחן זהב עם לחם פנים, אורך ימים בימינו, בשמאלו עושר וכבוד.