אלו דברי המשנה בסוטה ט,ו
"זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים, (שם) ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו.
וכי על דעתנו עלתה, שזקני בית דין שופכי דמים הן, אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו (בלא מזון), ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לויה)".
ישנה כאן כאמור אחריות מוסרית חינוכית של מנהיגי וגדולי העיר כלפי הציבור.

א. כאשר העיר הקרובה , קטנה מעיר רחוקה , פוסק הרמב"ם (רוצח ושמיה"נ ט,ו)שזקני עיר רחוקה , הם אלו שיביאו עגלה ערופה "אין העיר הקרובה מביאה אלא בזמן שמנין הרוב שבה כמו מנין העיר הרחוקה ממנה אבל אם היו אלו שברחוקה מרובין על אנשי הקרובה ממנה הולכין אחר הרוב והמרובין מביאין העגלה".

מה הסברה בדברי הרמב"ם לחייב את זקני העיר הגדולה והרחוקה ? לשם ניסה הנרצח להיכנס ולא ניתן לו עד שנרצח כיוון שנותר בחוץ ?

ב. תוספות רי"ד מסכת בבא בתרא דף כג עמוד ב
מותיב ר"ז והי' העיר הקרובה אל החלל ואף על גב דאיכא אחריתי דנפיש מינה פי' אם היו עשר עיירו' סביבו' החלל אמרה תורה הקרובה מביאה שמשם יצא הרוצח ואף על גב דאיכא באותן עיירות עיר גדולה ממנה אמרי' הקרובה מביאה ולא אמרי' זיל בתר רובא ומשם יצא הרוצח. ואל תביא הקרובה. וקשיא לר' חנינא ומתרץ בדליכא פי' אין עיר שם סביבותי' גדולה ממנה שאם היתה לא היתה מביאה הקרובה עגלה מפני רוב המכחישה. והגדולה נמי אינה מביאה שלא צוה השם מצוה זו אלא על הקרובה.

בגלל הדיון בין רוב לקרוב וגזה"כ , לא נמצא מי שיקח אחריות למעשה הרצח שאירע כתוצאה מהתנהגות חמורה של אנשי העיר (הקרובה עפ"י גזה"כ או הרחוקה והגדולה עפ"י כללי הפסיקה ברוב וקרוב) ?