דף ו,ב משנה: "הורה כהן משיח לעצמו שוגג ועשה שוגג מביא פר שוגג ועשה מזיד מזיד ועשה שוגג פטור שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לצבור:

דף ו,ב גמרא שוגג ועשה שוגג מביא פר פשיטא אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שהורה ושכח מאיזה טעם הורה ובשעה שטעה אמר הריני עושה על דעת הוראתו דמהו דתימא כיון דאילו מתידע ליה [שמא] הדר ביה כמזיד דמי ולא לחייב קמ"ל: מזיד ועשה שוגג כו': מנא ה"מ דתנו רבנן (ויקרא ד) לאשמת העם הרי משיח כצבור <שיכול> והלא דין הוא

דף ז,א גמרא צבור מוצא מכלל יחיד ומשיח מוצא מכלל יחיד מה צבור אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה אף משיח לא יהא חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה".

כמה הערות:

א: מדוע נוקטת המשנה ובגמרא וברמב"ם את הביטוי כהן "משיח" ? למה לא משוח?

ב: הגמרא שואלת שזה פשיטא שכהן משיח שהורה לעצמו ועשה בהוראת עצמו חייב בקרבן המיוחד. ולכאורה איפה כאן הפשיטות? ממתי בכלל כהן משיח יש לו סמכות להורות? ומדוע הוא מורה לעצמו ולא שואל את בי"ד? והרי לא מצינו למשל שדיין אחד מהסנהדרין של 71 יורה לעצמו ויעשה על פי פסק עצמו שיצטרך להביא קרבן מיוחד.
אז יש כאן חידוש גדול של התורה ולומדים זאת ע"י הפסוק: "לאשמת העם" שהתורה מדברת בדומה לפרשת של אשמת העם, פר העלם דבר של ציבור.
זה נקרא פשיטא?

ג: קשה לי הדמיון בין כהן משיח שהורה לעצמו ולבין כשהציבור עושה בהוראת בי"ד.
הרי מה הדין כשבי"ד מורה להיתר במזיד, והיחיד לא עושה על פיהם בגלל ההוראה שלהם אלא שנתחלף לו חלב בשומן, למדנו לעיל במשנה (ד' ע"ב) שחייב היחיד כשבה או שעירה כדין חטאת רגילה. "מזידין ועשו שוגגין מביאין כשבה ושעירה". ואם כן הכהן המשיח אינו כלל כמו בהוראת בי"ד שכאן אומרת המשנה שאם הכהן היה מזיד בהוראתו אבל אכל חלב לא בגלל הוראתו אלא בשוגג, היינו שהתחלף לו בשומן, הרי הוא פטור מכל וכל.
אז קודם כל צריך להבין למה שלא יביא חטאת רגילה, ויותר קשה שהרי יש לנו לימוד מיוחד שדינו יהיה כמו בציבור וזה לא תואם.