אמר רבה בר בר חנה מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חבירו דכתיב {מלכים א כא-כא} והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל...
...תיובתא דרבה בר בר חנה תיובתא!
והא רבה בר בר חנה קרא קאמר?
התם הכי קאמר אפילו מידי דדרכיה לאישתוני בקיר לא שביקנא ליה ומאי ניהו כלבא!
תי' דלפי התרוץ היה ראוי להקדים 'עצור ועזוב בישראל' לכלב שהרי הכוונה של הפסוק הינה כעין 'אכרית לו מאדם עד בהמה-כלב' וכן וו החיבור של ועצור ועזוב לא מתאימה לפרשנות זו
שאלה נוספת הינה שהגמרא בפסחים קובעת שכל מקום שהמקרא יכול לדבר בלשון נקיה ייעשה זאת אפילו במחיר של תוספת אותיות ואילו כאן במקום להשתמש במילה הנקיה 'כלב' מאריך הפסוק לכתוב במקומו 'משתין בקיר'?

לכן היה נראה יותר לתרץ הקושיה מהפסוק כך:
חטאם של בנ"י מאז ימי פעור היה הנהיה אחר עבודת הבעלים (זיהויים שונים של אליל הבעל) מאבק ממושך ניהלו הנביאים בתופעה זו אך בהצלחה מועטה מאד. שמואל הנביא מתואר כראשון שהצליח לנקות דורו מע"ז זו אלא שבמלכות ישראל אחאב (בהשפעת אשתו הצידונית החזירה את עבודת הבעל למרכז הבמה וע"כ נגזר דינו של אחאב להשמדה) לכן טבעי לחפש איזכור לבעל בפסוק המתאר את העונש:
היכן מסתתר הבעל בפסוק?
לדעתי כאן :"משתין בקיר"
דרכם של הנביאים היתה ללעוג לאלילים ופסילהם ואילו הבעל שהיה בין היתר 'אליל הפריון והמים' פוסל בין היתר כך:
"בידו האחת הוא אוחז ברק, ובידו השנייה אַלָּה או מגן; על ראשו קרניים, סמל הפריון, ותחת רגליו מים, שהוא דורך עליהם."
אם כן נראה שכינה הנביא בלעג את הפסל העומד על מים כמשתין בקיר (ייתכן שגם פוסל עם אבר מין מוגדל עקב אחריותו לפריון אך לא מצאתי זאת כעת במרשתת).
ונמצא הפסוק דומה בתבניתו לנאמר על מצרים :"ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' " הבכור מוזכר ראשון שהרי הסיבה לעונש מצרים הינה על שמעכבים את 'בני בכורי ישראל'.
וכן אצלנו "משתין בקיר-בעל" הסיבה לעונש ועצור ועזוב- הנענשים בפועל