א. עוד זה מדבר וזה בא. יש ללמוד מכאן אם הקב"ה נותן רווח אחרי הצרה, אדם יכול בינתיים ליישב את דעתו באמונה וביטחון. אבל חלק מהרשות של השטן לנסות את איוב היה לא ליתן לו פנאי בין פרשה לפרשה, ולראות האם אעפ"כ לא יחטא.

ב. רוח גדולה באה ויגע. מכאן מביא רש"י על התורה ש"רוח" היא מן התיבות המשמשות בזכר ונקיבה.

ג. ויגז את ראשו. לכאורה זה לא תואם את הלכות אבילות שאבל אסור בתספורת. וזו קושיא למ"ד ישראל היה.

ד. יורד ומתעה, יצה"ר. עולה ומרגיז, שטן. נוטל נשמה, מה"מ. והיינו ממש מימרא דר"ל בסמוך הוא שטן הוא יצה"ר וכו'.

היות שלא המדרש עיקר אלא ה"מעשה"... מעשה (אמיתי ומדוייק) שהיה באברך אחד שסיפר לחבירו שעברו עליו כמה לילות קשים עם ילדים חולים וכו', והוא עייף מאד ולכן קצת מתקשה להתרכז בלימודיו. אמר השני: עצת היצר היא זו! חשב הראשון בטח כוונתו לומר לי שאני מצטדק בתירוצים עלובים וכו', והיה הדבר תמוה בעיניו, מדוע זה יפגע בו חבירו כך, האם לא ייתכנו דבריו כפשוטם? לאחר כמה ימים החליט לשאול את חבירו מדוע זה ככה יאמר לו. השיבו חבירו אני מקפיד לא לומר "שטן" (יש לזה איזה ענין קבלי, שלא ליתן כח לחיצונים וכו'. אין כאן הבעת דעה. זה רק אגב). ולכן היות שהוא שטן הוא יצר הרע, אני מחליף ואומר עצת היצר במקום לומר "מעשה שטן", ובעצם התכוונתי לתת לך אמפתיה.

אולי גם זה כלול ב"חכמים היזהרו בדבריכם". אתה מהדר לך באיזה ענין וגורם לחבירך עגמת נפש מרובה על לא עוול בכפיו.

ה. אתא שטן נשקיה לכרעיה. שמעתי פעם מהרב שטיינמן שליט"א (לרפו"ש) מכאן שאפילו מלאך זקוק מדי פעם ל"מילה טובה". ומה נענה אנן אבתריה. חבירינו בוודאי ישמחו אם ניתן להם מדי פעם מאוצר זה.

ו. ביקש איוב להפוך קערה על פיה. כתוב בשם הגר"א שאמר שענין זה יבואר על פי העובדה מספר קדמון (דומני בן המלך והנזיר). הנזיר היה ידיד המלך. המלך היה כעסן. יום אחד כעס עליו בשל מה בכך וציוה להורגו. נטל הנזיר קערה שהיתה מונחת לפניהם על השולחן והטיח את כל תוכנה בפני המלך. מובן שזה לא עזר לו הרבה. עודו חבוש בהמתנה לביצוע גזר הדין וחמת המלך שככה ונתפייס. שאלו המלך אבל באר לי פשר הפיכת הקערה. ענהו הנזיר לכבודך עשית. שלא יאמרו הבריות כמה רשע ופזיז הוא המלך שמוציא להורג את ידידו הטוב בשל הבל. אמרתי אהפוך קערה על פניך ואז לפחות יחשבו הבריות שזה מוצדק.

כך ראה איוב שהבריות תמהין איך יעשה הבורא ככה לאוהבו הצדיק. עמד ודיבר דברי כפירה למען יצדק הבורא בדבריו ויזכה במשפטו.

ז. ברא לו תורה תבלין. מכאן שאכן ללא תורה אין אפשרות להתגבר על היצר. וכמו שכבר דייק והרחיב בזה הלוצאטו במסילתו.

ח. אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל. פשוט שזה מתייחס לנאמר לעיל שכל ענין איוב נבע מתוך השוואתו לאברהם.

ט. או חברא כחברי דאיוב או מיתותא. ברש"י אם אין לו לאדם אוהבים נוח לו שימות. מלבד עצם המסר הנורא כמה היא קשה הבדידות, הדבר המייסר הגדול ביותר עלי אדמות, הגורם לאדם ש"נוח לו למות", מה שלא מצינו כל כך בדברים אחרים, שזו סיבה לספק ידידות לצריך לכך גם כשזה לוקח לנו משאבים יקרים.

עוד זאת יתבונן המתבונן, איוב היה נערץ ואהוב מאין כמוהו, שדה אובד, לב אלמנה, מוותר פרוטה וכו', ובכל זאת ידידים היו לו רק במרחק ג' מאות פרסאות. כלומר לא כל מי שמוקף מקורבים למיניהם הוא בהכרח מסופק בנושא של ידיד אמת. והבן.