כבוד המרא דאתרא הביא כאן מס' הסברים לשאלה שבכותרת ואוסיף גם אחד משלי:

תחילה נקדים השאלות הנוגעות לענייני הצדקה:
א: מה ההבדל בין ישראל לעכו"ם במצווה זו, שלישראל זה תמיד מצווה ואילו לנכרים חטא?
ב: מה ענה ר"ע למשלו של ט' הרשע, כיצד ענה לקושייתו שבזמן שאיננו עושים רצונו אנו כעבדים וממילא אסור לעזור לאותם שהמלך גזר עליהם מחסור?
ג: למה אין מצוות צדקה כספית בתורה אלא היא מופיעה רק בדברי הנביאים וחז"ל?
(בתורה יש רק מצווה להלוות לעני, לשמוט ההלוואה בשמיטה וכן לא להמנע מלהלוות לפני השמיטה גם אם מסתבר שההלוואה לא תחזור, אין כלל מצווה לתת ממון סתם כך שלא בדרך הלוואה, פירות שדה כן ניתים לעניים כמות שהם מהתורה).

תשובות:
תשובה טכנית לשאלה ג' :
כאשר ישראל שרויים על אדמתם ומקיימים כראוי דיני שמיטה יובל ונמנעים מלהלוות בריבית הרי שלא אמורים להווצר עניים גמורים, כל אדם שלא מצליח לפתוח את השנה החקלאית מחמת חסרון מימון לווה כסף בלא ריבית, משקיע בנחלת אבותיו ומרוויח באותה שנה די מחסורו וכן להחזיר ההלוואה, אם לא הצליח באותה שנה יצליח בשנה הבאה, ואם לא אז הכל מתאפס בשמיטה ויובל.
כמובן שהמערכת יכולה לפעול רק בהיות ישראל על אדמתם כאשר לכל אחד יש נחלה שממנה יכול להתפרנס, בהינתן מימון מספיק ליצירת משק חקלאי. בהיות ישראל במצב של גלות או תחת שלטון זר המערכת לא יכולה לתפקד וממילא נצרכים הנביאים לחדש דיני צדקה ממונית, צדקה שלא ניתנת לשם השקעה בעסק מניב פירות (שמאפשר החזרת ההלוואה בהמשך) אלא ניתן לאדם חסר יכולת התפרנסות (חסר קרקע) - צדקה גמורה.

תשובה מהותית העונה על כל השאלות:
שתי תפיסות אפשריות לאדם ביחס לעולם:
א: אני יצור נפרד החי בעולם הכולל המון יצורים נפרדים וכן א-לוה היושב מעל כולם נפרד מהם ומנסה למלוך עליהם. גישה זו הינה יסוד מחשבת הע"ז ומתאימה לתפיסה הגויית את העולם, היא גם היסוד לשאלת ט'.
ב: אני חלק ממארג אורגני הכולל את כל עמ"י כאורגן אחד (כל ישראל נשמה אחת המחולקת לאברים הרבה) ולמעשה לא רק את עמ"י אלא אף את כל האנושות (ישראל כלב באברים), ולא רק את האנושות אלא את כל הבריאה כולה, הקב"ה אינו מלך הנבדל מעולמו אלא מהווה את הכל באופן פעיל בכל רגע ורגע וקרוב אלינו אף יותר מקרבת אב לבנו. מחשבה זו מתאימה לישראל המכריזים בכל יום "ה' אלוקינו ה' אחד- בכל רוחות השמים ומעלה ומטה).
מה קורה לאדם הנותן צדקה מתוך אחת התפיסות הנ"ל?:
אם הוא 'נכרי' אז הוא מרגיש ש'עשה טובה' למלך בכך שפטר אותו מלדאוג לעבדיו, ולכן מגיע לו שכר על טרחתו, תפיסתו את עצמו כאובייקט נפרד מתחזקת וכן התייחסותו הלא נכונה לבורא מתחזקת אף היא, בכך מעשה הצדקה גורם לתוצאה שלילית- חטאת.
לעומת זאת 'ישראל' הנותן צדקה מנסה באמת רק להביא לאיזון בתוך האורגן של משפחתו, עמו והאנושות כולה מתוך שמבין שלא ייתכן שיד ימין לא תאכיל את יד שמאל, ברור שתפיסה זו גם מביאה אותו להבין שתיקון האורגן יעזור גם לרגל- בנו וכל הנלווים עליו. בכך מעשה הצדקה מחזק את תפיסת האחדות של העולם והיחס הנכון לה' הדואג לכל יצוריו בכל רגע ממש בלא תלות בשאלה אם 'עושים רצונו או לא' וע"כ דאגתו לבנו לא רק שאין בה חסרון אלא היא חלק מביסוס ההבנה האמיתית הרצויה ביחס לעולם- האחדות.
וכן בתורה המדברת במצב אידיאלי יחסית של קיום האומה (בארצה כשלכולם יש נחלה בארץ) פשוט שאין אדם המגיע לעוני מוחלט שהרי הכל חיים את ההבנה ש'אם אחי רעב אז אני רעב' ודואגים שכל אדם יוכל לחיות תוך מילוי מלא הפוטנציאל של כוחותיו כפי רצון ה' שנתן לו את אותם כוחות לתועלת העולם כולו.