כדרכם של סיומים - דרוש לסיום המסכת

כי הא דמר יהודה ובאטי בר טובי הוו יתבי קמיה דשבור מלכא אייתו לקמייהו אתרוגא פסק אכל פסק והב ליה לבאטי בר טובי הדר דצה עשרה זימני בארעא פסק הב ליה למר יהודה א"ל באטי בר טובי וההוא גברא לאו בר ישראל הוא א"ל מר קים לי בגויה ומר לא קים לי בגויה איכא דאמרי א"ל אידכר מאי עבדת באורתא

וביאר רש"י:
מאי עבדת באורתא - דרך פרסיים למסור נשים לאכסנאים וכששיגרן להם בלילה שעבר קיבל באטי ורב יהודה לא קיבל.

והעיר על כך התוספות:
ונראה דלא חטא בזה שעדיין היה עבד קצת שמעוכב גט שחרור כדאמרינן פרק עשרה יוחסין (קדושין דף ע:) באטי בר טובי ברמות רוחיה לא שקיל גיטא דחירותא.

והביא החת"ס:
ומקשים העולם אם כן מאי טעמא לא נעץ לו גם כן י' פעמים בקרקע כיון שלא חטא?

ועיין שם מה שיישב באריכות. ובקצרה ניתן לומר, שהיה אותו הסכין אסור באיסור בישולי גויים בלבד, ולא באיסורי אכילה אחרים (ועל פי השיטות שבישולי גויים אוסרים בתערובת). וכיון שאיסורים אלו הינם איסורים משום חתנות, לא צריך העבד, המותר בגויות, לשמור עליהם.

נראה, כי דברים אלו הובאו בסוף המסכת על מנת ללמד אותנו לקח חשוב. מסכת ע"ז עוסקת בעיקר בשני עניינים - הלכות הרחקה מן הגויים והלכות עבודה זרה. נראה, כי הסיפור האחרון בא ללמדנו, שכל מטרת ההרחקה מן הגויים היא על מנת ליצור מסגרת ראויה וקדושה, שאין בה שמץ של תרבות עבודה זרה. אין טעם לשמור על הלכות הרחקה מן הגויים, רק על מנת שנקים בעצמנו אומה כשאר האומות.
באטי בר טובי, ברמות רוחיה - בגאוותו - דרש שיאפשרו גם לו לקיים את הלכות ההרחקה מן הגויים. אך כיון שהוא עצמו היה שקוע בכל תועבותיהם ותאוותיהם, לא התאפשר לו הדבר.

הלכות ההרחקה מן הגויים אינן עומדות בפני עצמן, אלא רק כקרש קפיצה, על מנת לאפשר לנו הקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש.