"תניא כוותיה דר' יוחנן ור"ל: כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם.
בשלמא יין נסך משום חומרא דעבודה זרה אלא טבל מ"ט?
כהיתירו כך איסורו, דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי ".

נשאלת השאלה, למה זה נקרא היתרו? הרי כאשר מפרישים חיטה אחת לתרומה, עדיין שם טבל על הכרי מפאת המעשרות, מעשר ראשון ומעשר שני, ושם כבר לא עוזר חיטה אחת אלא צריך עשירית.


עוד הערה באותו ענין,
התוס' בד"ה טבל, הקשה מגמ' אחרת שם יש סיבה אחרת למה טבל שונה, כי לטבל יש מתירים ואפילו באלף לא בטל.
תוס' מתרצים שצריך ב' סיבות למקרים מסוימים בהם יש רק סיבה אחת.

אבל דרך אגב מזכיר תוס' עוד כמה איסורים שאוסרים במשהו מפני שיש להם מתירים.
כמו מעשר שני, ניתן לפדותו או לעלות לי-ם, וכן הקדש, ניתן לפדות או להישאל וכן שביעית, (לא ברור לי מה כוונת תוס' שיש לשביעית מתירין, הרי שביעית ממילא מותרת באכילה. ואם מדובר לאחר זמן הביעור, איזה היתר יש לו? להפקיר ולזכות מחדש?)
אם כך, מדוע הגמרא כאן אומרת חוץ מטבל בלבד? למה לא הזכירה שאר דברים?
ואם נאמר שהגמרא כאן מדברת רק על מקרים של כהיתרו ולא על מקרים של יש לו מתירין, אם כן למה הזכירו יין נסך שהוא גם מטעם אחר?