הוא אהב איך הפיל מרים את החדק שלו, גם את הג'ירפה עם הצוואר הארוך. סוגרים את הגן! הודיע האיש עם הפעמון, ''אבל אבא לא ראינו את הזברה'' מגיל אפס הוא תמיד אהב זברות, הפסים הלבנים והשחורים עשו לו את זה, בפורים הוא התחפש לזברה גם בפסח, אבא שלו הבטיח לו שילכו לראות בגן החיות את הזברה, אז אבא שלו באמת קיים הוא לקח אותו לגן החיות, ביטל יום ממלאכה, הם ראו את הפיל והג'ירפה וההיפופוטם, מה הוא אשם שדווקא זברה אין בגן החיות.

אבל הילד בשלו החליט שהוא לא זז משם בלי שהוא רואה את הזברה, אבא הבטיח לי זברה אז אני רוצה זברה. כבר כל הילדים יצאו, הם נשארו לבד ליד הכלובים, מפחיד להיות לבד עם חיות בלילה, אבל אותו זה לא מעניין, מצידו שהאריה יקפוץ על רגליו האחוריות הוא לא זז בלי לראות זברה. התחנן האב שפחד מהלבד עם החיות, אני יקנה לך ארטיקים, ממתקים, נלך לקניון, אבל בשביל מה ילד צריך ארטיקים וקניון, הוא צריך זברה, ככה הוא החליט וככה יהיה.

בסוף כשהאבא ראה שבאמת לא נשאר אף אחד בגן, ושבאמת אם זה ימשך הם ישנו הלילה עם החיות, אין ברירה, אז הוא לקח את הפח צבע שצבעו בו את הגדר, תפס את הקוף וצבע אותו פסים פסים, פעם פס שחור ופעם פס לבן, איך הילד צחק, כל פס צבע גרם לו להוציא עוד יותר קולות, האבא היה מרוצה מהיצירה שלו, ''הנה לך זברה'' הילד היה גאה באבא שלו,' 'זברה זברה'' אבל הקוף לא היה שמח, הוא קוף למה קוראים לו זברה פתאום.
אז הוא הלך להתלונן לאחראי על הגן, מה אתה רוצה אמר לו האבא, הקוף שלך אצלך, הצבע גם, מה זה משנה אם זה בפח צבע שלך או על הקוף. בהתחלה הוא כעס, אבל בגלל שבאמת לא היה זברה בגן החיות הוא חשב שאולי זה באמת ראיון.

למחרת הוא קרא בעיתון, שבגן החיות של עזה צבעו את החמור לזברה, עכשיו הוא נלחץ, יכולים לסגור לו את הגן, האבא עדיין טוען בתוקף שאם הוא צריך את הצבע, הוא יכול לגרד לו את הצבע עם שפכטל, ומה זה משנה קוף זברה או קוף שיפנזה, אבל, עכשיו שהקוף צבוע הוא שווה הרבה פחות, מי יפצה את הכאב ראש הזה של בעל הגן, עכשיו גם לקוף כואב הראש.