הוא חיפש עבודה נואשות, הוא היה חייב להרוויח את לחמו, שלו, של אשתו ושל הווילדע חייה שנולד לו, הוא הבין פתאום שהבטלה תביא אותו גם לידי רעב ועכשיו עם אשה וילד מגודל הוא חייב לעשות משהו לטובת הקן. הרבה הוא לא ידע לעשות הוא עזב את החיידר לפני כיתה ב' כי היה צפוף על הספסל, הוא יצא לנשום קצת בהפסקה שכח לשמור על עיניו, הציץ ונפגע ומאז לא שב אל הספר ולא אל בית הספר. חשב שיש תמיד זמן וכשירצה לחזור לספר תמיד יוכל, עכשיו עם אשתו פלוס אחד הוא חייב לעבוד, לספרים אין לו פנאי, כוח לעבוד לעולם לא היה לו, והוא מרגיש צורך להרוויח המון ומהר.

הוא הציע את עצמו לפרסומות, הם אהבו איך הוא עושה את ה''כן'' שלו עם הראש, הוא ידע לנענע את הראש שלו מעלה מטה בצורה מושלמת, כולם צחקו, השתגעו על הפרסומת שלו ועל קווצות התלתלים הזהובים שריקדו כשהרים והוריד את ראשו, הוא היה מצליח לשכנע את כל המדינה לקנות כל מוצר בסיסי שרק פירסם, רק על ידי זה שהוא עושה כן עם הראש המצחיק שלו, כולם אהבו אותו מרקד עם ראשו על המסך, אפילו קנו מסכים כדי לראות אותו מרקד בפרסומת. וכך עברו השנים וברוך השם במקום לחפור עם ראשו כקרדום בהוויות דאביי ורבא ניענע אותו בקלילות לקול המוסיקה, עשה איתו ''כן'' כזה ריצד מצד לצד וכולם היו מבסוטים.
עברו השנים בנו גדל, הפך לנער מתבגר, פתח את המקרר וצעק שהוא רוצה כוס שוקו, עכשיו, הסביר לו אבא שהיום יום כיפור ולא שותים ולא אוכלים, מחר בערב יקבל שוקו כפליים, אבל הבן רוצה שוקו ולא אכפת לו יום כיפר, אמרה לו אימו שוקו אין גם לא מים, מחר תקבל ממתקים בערב, אבל הוא בשלו חייבים לתת לו כוס שוקו עכשיו, בחוסר סבלנות וברוגז, היכה את אביו ואימו, מזל שלא עשה בהם חבורה, הם התחרשו לכמה דקות מעוצמת הצעקות שלו, גילח בכעס את ראש אביו, הישיר ממנו את כל קווצות תלתליו הסלולות, חילל את היום הקדוש, את אביו ואת אימו.
למחרת אביו יצא לחופשה כפויה עד ששערו יצמח , אף אחד לא אהב את התחבושת על ראשו, רצו לראות אותו עושה כן, אבל הוא יכל רק לעשות לא עם הראש המגולח.
כעבור זמן צמחו הקצוות ותלתליו פרחו, הם עשו שולם, סה''כ לא צריך להרוס משפחה בשביל כוס שוקו, הילד התרצה הזכיר לו חסד נעוריו, התרצה האבא ונזכר שזה בנו אחרי הכל, אבל מה אם הנזק, חשב לעצמו, לא עבדתי חודשיים, מה מגיע לי על החודשיים האלה, שכר מינימום? שכר בדרן? או שאולי גם וגם. הוא זכר שלאביי היה הנושא פשוט וגם לרבא היה פשוט, הוא רק לא זכר מה היה להם פשוט כל כך, עכשיו הוא התבייש, הרגיש פתאום איך הבושה מתפשטת בו, חבל שהוא עזב את החיידר אמר לעצמו, בחייו לא היה לו בושה גדולה מזו.