התוס' מסכם את דעותיהם של רבי יהודה וחכמים בנוגע לטמון והחילוק בין מדליק בתוך שלו לבין המדליק בשל חבירו
"אבל במדליק בתוך של חבירו מחייב בדבר שדרכו להטמין דלא אשכחן דפטר ביה קרא טמון ובדבר שאין דרכו פטרי מסברא דלא אבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש".
לכאורה , ברגע שהמזיק נכנס לתחום חבירו וללא רשות , מדוע "מתחשבים" ב"הווא אמינא" שלו והוא יחוייב לשלם רק על דברים שמקובל שיהיו בגדיש ומה שלא מקובל , הוא לא יחוייב ? ברגע שחכמים מודים לרבי יהודה בנכנס לרשות חבירו , מדוע ההסתייגות משתלום מלא ? האם הכוונה למנוע מהניזק לטעון לנזקים שלא היו והוא מדווח לא אמת ? אם כך , תחזור השאלה לרבי יהודה ? וכו'