.


חנן בישא תקע ליה לההוא גברא.
אתא לקמיה דרב הונא.
אמר ליה: זיל הב ליה פלגא דזוזא.
הוה ליה זוזא מכא. בעי למיתבה ליה מיניה פלגא דזוזא, לא הוה משתקיל ליה.
תקע ליה אחרינא ויהביה נהליה.


מה היה לנו כאן?

חנן, המכונה "הביש" תקע לו לאותו האיש.
תבע הנפגע את חנן בפני רב הונא.
אמר לו רב הונא לחנן - שלם לו חצי זוז.
לחנן היה אתו מטבע של זוז שהיה שחוק מעט. רצה לפרוט אותו כדי לשלם לו ממנו את חצי הזוז שנגזר עליו בבית הדין, אבל אף חלפן לא היה מוכן לפרוט לו, בגלל שהזוז היה שחוק.
תקע לו חנן לאותו האיש אחת נוספת - ושילם לו את אותו הזוז.


כמה הערות לסיפור:

1. הכינוי "בישא".
כנראה בשל מעשה זה, ואולי גם בשל מעשים נוספים - ראו גם במסכתנו, בפרק י'.

2. תקיעה
היו שפירשו סטירה על אזנו, והיו שפירשו שצעק לאזנו, או שתקע בשופר לאזנו. לכל אחד מהפירושים האלו, יש דברים שמסתדרים בקלות, ויש דברים קשים.

3. חצי זוז
רב הונא פוסקי כתנא קמא (הובא בדף לו:), ובסלע מדינה.


4. זוז שחוק
כמה דברים עולים מכאן. ראשית - שזוז שחוק הוא עדיין זוז - מבחינה פורמלית. לכן היה יכול חנן לשלם בו אחר כך.
פורמלית - אך החלפנים לא רצו להתקע עם כזה מטבע, לכן לא הצליח חנן לפרוט אותו.
יש פירוש אחר, לפיו רצה חנן לשלם ממנו לניזק, ולקבל ממנו עודף - אך זה סירב לקבל מטבע שחוק. מבחינת לשון הסיפור - שני הפירושים מתיישבים היטב.

5. תשלום קנס:
עולה שאלה בסיסית: בבבל לא דנו דיני קנסות. תשלום חצי הזוז האמור - בגדר קנס. איך בכלל יכול היה רב הונא לדון דין קנס?

במעשה הקודם בגמרא, כדי לענות על שאלה זו, פירש רש"י שהנתקע תפס רכוש של התוקע, ולכן אפשר היה לדון, משום שזה כבר לא קנס שמוציא בית הדין בבבל, אלא החלטה כמה ממה שתפס יוכל להותיר בידו.
במעשה חנן בישא, אי אפשר לפרש כך, שכן הסיפור ברור, והנתקע לא תפס מרכושו של חנן.

ועוד, דיני קנסות יכולים לדון רק מי שנסמכו. רב הונא נסמך היה?