בגמרא (בבא קמא כח א) מובאת ברייתא, ובעקבותיה מתפתח דיון תלמודי:

הרי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, נטלה, ונתן להם מן הצד, מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו.
ואי אמרת עביד איניש דינא לנפשיה, לנקוט פזרא וליתיב? אמר רב זביד משמיה דרבא: גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון. רב משרשיא אמר: בנותן להם דרך עקלתון. רב אשי אמר: כל מן הצד דרך עקלתון הוא, קרובה לזה ורחוקה לזה. אי הכי, אמאי שלו לא הגיעו? לימא להו שקולו דידכו והבו לי דידי? משום דרב יהודה, דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו.

מדובר בדיון מתמשך אודות השאלה האם מותר לו ליחיד הניזוק על ידי שכינו או כל אדם אחר לקחת את החוק לידיים ולאכפו במקום שברור כי הצדק עמו, או שמא עליו לפנות לרשויות המוסמכות לסדר את הענין בדרכם הם.

מברייתא זו עולה הרושם כי אין לו לאדם לעשות דין לעצמו, כפי שאנו רואים – מקרה שבו דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, מצב אשר אין הוא יכול למנוע מכח דין מיצר שהחזיקו בו רבים ועל כן הוא מציע תחליף. ובמושכל ראשון הבינו חכמי הגמרא כי פסק הדין הניתן בזאת כי מה שנתן נתן ואילו שלו לא הגיעו, מבוססת על כך כי בהעדר אמצעי אכיפה למנוע את המשך המעבר בשדיהו אף אם שלא כדין הוא, מאחר והוא עצמו אין לו לעשות דין לעצמו, וכן הזמנה לבית דין לא רלוונטית כשמדובר בציבור, שוב אין לו להצעת התחליף כל תועלת עבורו.

ועל כך דוחה הגמרא בטענה כי במקרה שלנו אף אם מותר לו לאדם לעשות דין לעצמו מנעוהו חז"ל מכך. ההסבר לכך ניתן בשלושה דרכים; או משום גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון, או שלא נפסקה הלכה זו אלא במקרה שנתן להם דרך עקלתון, או מחמת ההבנה כי כל דרך תחליפית מהווה לגבי מקצת אנשים עקלתון ביחס לדרך המקורית.

ברצוני עתה לדון בדעה אחרונה זו, אשר לצידה עומדת סברא הגיונית ביותר. ואיך זה שחלקו רב זביד ורב משרשיא עליו? הלא בכל מקרה שיש דרך ממבוי אחד לחבירו, ככל שאנו מזיזים אותו ממקומו – אנו מגדילים את המרחק לאותם אנשים הבאים מצד מסויים על אף שאנו מקרבים לחבריהם הבאים מן הצד הנגדי.

כמדומה, ושורש המחלוקת הוא איך אנו מתייחסים לרבים אלו אשר מכוחם ומזכותם אין לו לבעל החצר לסלק אותם בלא תחליף ראוי לשמו.

האם הציבור מהווה מושג אחיד אם כי מופשט, אשר עדיפותו כלפי היחיד אינו בכמותו אלא באיכותו, וכל פרט הנכלל בו אינו אלא כנציג מקרי של אותו גוף בעל משקל סגולי גבוה מחמת צירוף הפרטים לאחד. או שמא כוחו של הציבור הוא מכח היותו אינטרס הנוגע לפרטים מרובים, ועדיפות צורכיהם גוברת על שיקולי היחיד לכשעצמו מחמת המשקל הכמותי הנוטה לטובת הרבים.

אם נאמר כי הציבור אינו אלא גוף אחיד בעל משקל איכותי רב הגובר על האינטרס היחידני, נוכל להמשיל את המקרה שלפנינו כראובן ושמעון, כאשר משום מה לצורכי ראובן יש עדיפות ברורה כלפי צרכיו של שמעון, ואין הוא יכול לחסום את מהלך דרכו בתוך שדיהו.

המצב הוא, שיעדיו של ראובן מרובים הם, לעיתים עליו לצעוד מהלך רב להגיע למחוז חפצו, מנגד, לפעמים אין עליו להרחיק כלל.

כששמעון מבקש להעניק לו תחליף כדי שלא יאלץ לאפשר לו את המעבר בתוך שדהו כך שמקרב את הרחוקות ומרחיק את הקרובות, ברור כי אין לראובן לטעון שמחמת ריחוק היעדים שעד היום היו קרובים נפסד הוא מן החילופין, מאחר ואף הרוויח על ידי קירוב הרחוקים.

ולעניננו, יעדי הציבור הכולל פרטים רבים, מהם שנתרחקו על ידי דרך תחליפית זו, ומהם שנתקרבו, הואיל וכח הציבור הוא דוקא באחדותו – כאשר הפרט מתייצב וטוען כי לגביו אין כאן אלא הפסד, לא נשמע אליו מאחר ובדבריו הוא מפקיע עצמו מהיות נציג הציבור, ואין כאן אלא אינטרס יחיד מול יחיד במשקל שווה.

זוהי שיטת רב משרשיא ורב זביד, ואילו רב אשי סבור כי עדיפות הציבור לגבי היחיד הוא בשל משקלו הכמותי, וכל פרט ממנו עדיף על היחיד העומד לעומתו בשל היותו חלק מרבים, ובשל כך אף כאשר הוא בא עם טענות המשקפות את מצבו הוא – אין זה מנתקו מן הציבור המהווה גיבוש של פרטים עם צרכים משתנים, ויש להעדיף אותו על פני היחיד.