חמרא עתיקא בענבי דברי הכל בנותן טעם חמרא חדתא בענבי אביי אמר במשהו ורבא אמר בנותן טעם אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא הוא דהוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו ורבא אמר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד וה''ל מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנ''ט

לכאורה הסברות הם כך:
מין בשאינו מינו בנותן טעם - מכיוון שברגע שיש הרגשה של טעם האיסור ("נותן טעם") אז יש לאסור את התערובת.
מין במינו במשהו - מכיוון שהכל טעם אחד, אז ניתן כנראה לטעון שאפילו "משהו" מן האיסור מורגש בכל התערובת.

לכן קשה לי:
אם אכן הסברה שכתבתי לעיל לגבי "מין במינו במשהו" נכונה, אז שיטת אביי מובנת, אבל שיטת רבא קשה לי: מה הקשר ל"שמא" כדי להגדיר מהו מין במינו? - והרי ייתכן שהטעמים שונים (למרות שזה אותו "שמא"), ולכן מדוע כאן זה יהיה במשהו ולא בנותן טעם?